נסענו לאילת, היתה לנו סיבה משפחתית, אז נסענו מים אל ים. מחופיו המעורפלים של הים התיכון, שכשאתה שם שנורקל אתה רואה אולי דג אחד אפור שוחה לידך לים עם נשמה פועמת, מלא חיים, ושקט שמאפשר לך לצלול למחשבות בזמן שאתה עם הראש מתחת למים. להתבונן בסביבה אחרת לחלוטין, חייזרים לא יוכלו לתאר את זה טוב יותר, כי תמיד האדם רואה באדם אחר תרבות מתחרה, תרבות אחרת. העולם מתחת לים לא מדבר איתך אנגלית או עברית, אבל הוא קורה מסביבך, ויש לו שליטה מלאה.
בהלוך אנו נוסעים עם מדריך צלילה שישן באוטו וחי בים. יש מגירות, מטבח, ואף כיסים בתקרה עם ארון בגדים. כצוללן הוא מת על הים, יום אחד הוא ילך לאונירסיטה, אבל מה מתאים יותר מלעבוד בכל החופים בעולם. בקולומביה הפושעים המקומיים שומרים על העסקים התיירותיים. אבל אומרים לך שאם אתה מטפס על ההר יש אנשים עם אקדחים שישדדו אותך. כמה ישראלים שעלו לראות שקיעה, שדדו אותם. מלהיות מדריך צלילה לא מתעשרים, אבל אתה יכול להגיע למקומות מדהימים, אתה לוקח סירה כמה קילומטרים אל תוך הים רחוק מאיזה אי באיי אנדמן ושוחה בין אלמוגים ודגים ועוד מאכילים אותך בחוף, אבל משלמים לך ברופי. זה לא הרבה, אבל זה כל מה שאתה יכול לבקש.
מהא לדא, אנחנו גם מצפיניםעם אחד שרק ירד להרטיב את הזימים. כשאני פוגש מישהו שלא צלל אף פעם, אני אומר לעצמי: חבל. הרכב מסודר למדי, זה רכב עם חול, שערות כלב וחגורת צלילה 9 ק"ג וסנפירים, כשאני בא לאפר בתוך הרכב אני קולט ערימה של ריבועי אפר ליד כף הרגל, ומאפר בדיוק לשם. האיזור היחיד שצריך טיפוח זה הגומחות לכוס קפה. כשיש חדש, הישן הולך. לא לפני. ואז אני שומע שיש לצוללנים עונה, מין מאי לאוקטובר ישנים על הים, אני הייתי ישן על מזרן זוגי מתנפח, אין יתושים בלילה, אין זבובים ביום. בבוקר, כהשמש מתחילה להעניש אותך, אתה מתגלגל אל תוך המים ו"יוצא" לעבודה. כשאני צולל, אני שוחה עד מקום שהים עמוק, ואז אני נותך לעצמי ליפול, בלי מסכה, וזה מרגיש כמו ריחוף. אתה רק צריך לדאוג להשוות לחצים בתוך האוזניים. אתה מעמיק בתוך החלל קריר וקרני השמש נשברים בתוך הכחול המתחלף,
יצא לי הזכות פעם לרדוף אחרי תמנון עם מצלמה... רגע רגע רגע, עוצרים אותי במקום. מה זאת אומרת זכות? עלבתי בו, עלבתי בתמנון. עכשיו הולכים ליישר אותי ואני אלמד משהו טוב עוד יותר. יום אחד ראיתי תמנון על אלמוג, אז עשיתי מין טריק כזה, "שיתעניין בי", הוא זרם לכיווני שלח זרוע, תפס לי באצבע והשתחררתי בעדינות, אז הוא תפס לי ביד, ואז משכתי לאחור. המשכתי לשחות. יום אחר כך, חזרתי על אותו עניין איתו, הפעם הוא קפץ לי על הזרוע. ביום השלישי הוא ממש טייל עליי, הביט בי עין בעין, ראיתי לו לתוך העיניים. הרגשתי שהוא רואה אותי. יש גם דרך אחרת לגשת אל הים.
כבר עברו כמה חודשים מאז שהיינו באילת. כל פעם צריך לאתחל את המנוע מחדש, ללנסוע כבר. צריך למצוא סיבה בשביל לבוא. ואז כשמגיעים, יש מלא מה לעשות... או לא לעשות. הדבר הראשון שצריך לעשות, זה לתפוס זולא בים. אז נכון, כבר התחיל הקיץ ולאורך החוף יש חבלים ושלטים שמורים לך: לא להקים אוהלים לאורך הים! אבל יש פה קמפרים מסונדלים. הם לא זזים לשום מקום, והם להשכרה. רק שבמוצאי שבת לא תמצא שם נפש חיה, כי האורחים כבר שילמו ונסעו. אז אנחנו מתיישבים איפה שיש כבר צלייה ומחצלת, וכשיבוא בעל הבית, אז נראה כבר.
אחרי יומיים מגיעים השכנים, משפחה של ערסים אילתיים, האבא נראה רגוע, עם ראש מגולח, כתפיים רחבות ועמידת גוף קפוצה רק הילדים קצת מופרעים, מקללים אלו את אלו. תסתמי כבר מטומטמת. ואנחנו בשלנו, קוראים ספר, נכנסים להרטב, יוצאים לקול צרחותיה של הבת, כאילו קרה משהו נורא. אבל זה רק ההצגות שגורמות לאבא לכרוע על הברכיים ולהקשיב, כי זאת הנכות של אבא. אין לו סבלנות ואין לו הקשבה, אז הילדים מפלצתיים.
היה היה מליונר שאהב לצלול בים. היתה לו את המתנה הזאת, ואז לקחו לו אותה. ואמרו לו שהוא לא יוכל לצלול יותר. כך היתה לו את ההברקה: בוא נשים אקווריום בתוך המים, כדי שכולם יוכלו לראות את הדגים והאלמוגים. וכך זה בעצם התחיל, אז היום זו אולי מכונה משומנת. יש צוללנים שתפקידם לנקות חלונות ושפשפף את שריונות הצבים עם סקוצ'ברייט. זהו גן חיות, רק שהדגים במצפה עצמו חופשיים לבחור איפה לגור. אבל באקווריום החיים קצת צפופים יותר.
אבל קורים שם עוד דברים. תלמידי יסודי מאכילים אלמוגים קטנים , שהם יצורים ששוברים את האבחנה שאבן היא דומם. יש אלמוגים שהם אבן ויש כאלו שנראים כמו צמח, והם ממלכת החי. ושם במאחורי הקלעים של המצפה נראים נסיוניו הנואשים של האדם להאט את ההכחדות היצורים החיים. על פי ההנחה: שאם גורם ההכחדות הוא טבעי, אין סיבה להתערבות האדם. אבל אם גורם ההכחדות הוא האדם אז צריך להשתדל. לכן יש חממה שמדגירה סוסוני ים כל כך קטנים שאפילו מאייר יפני עם כושר דיוק לא יוכל לצייר את זה כל כך מושלם. וגם דגי nemo קטנטנים. רובם משוחררים לים.
8:30 בבוקר אנו יורדים אל תוך עם הים, מיד עם פתיחת השערים. אבו נפחא רגוע מוצא פינה מול חלון זכוכית כפול. קוציו בולטים מגופו והעין הגדולה בצידו נראית מצויירת על דרקון סיני. הוא משרה רוגע בתנועות מעגליות וראש ריק ממחשבות. דג לוקוס סגול עם נקודות בצבע טורקיז מתעצבן על זהרון אחד מתוך שישה שמתיישים על אלמוג בצורה של עץ שיטה. מתחולל קרב מוחות, הלוקוס חושף שורה של שיניים חדות ודוחף את הזהרון, שמתרחק באיטיות, כמו גוף שצף בחלל. הזהרונים האחרים לא נוקפים אצבע למענו, הסנפירים שלהם מתנועעים בעדינות עם זרמי המים הקרים. שני שרוכים שקופים וארוכים עם פה שנראה כמו שמנטפ, טסים במהירות עזה על תוך להקה של אלפי סרדינים כסופים. וגורמים ללהקה לרקוד במחול המסוכן כמו מתקפלים כמו חצאית פלמנקו עם פאייטים מחזירי אור שמש.
לילה באילת. החום ירד, בים יכול להיות קריר, אבל בעיר זו עיר של בילויים. אז יוצאים לבלות. מה גם שרגע אחד אני יושב מול טלויזיה מעשן ואוכל עוגייה. מביט בסרטון ויראלי עם ילד שיצא מהרופא שיניים מסטול ושואל שאלות של מבוגרים. עיניו פקוחות לרווחה, אישונים מורחבים והוא שואל is this real life? why's this happening to me? ושעתיים אחר כך אני מרגיש בדיוק באותו האופן. שואל את אותן שאלות. ומרגיש שעבדו עליי. זה הלהרגיש כמו גבינה מחוררת, דחוס במקומות מסויימים, אוורירי ולעיתים מפונצ'ר במקומות אחרים. מאבד שיווי משקל. כשהאדמה לא מפולסת העולם נוטה על הצד, ואני מתקשה לעמוד ישר. איך אפשר לשמור על השפיות כשאנשים הופכים לפלסטלינה? צריך לשבת, לנשום עמוק, לנסות ללכת, אם חם מידי, אז רק לנשום עמוק.
באחד הטרמפים בדרך מ או ל. הנהג מחייך אלינו בעודו מספר על הפסטיבל. בבוקר אני מתעורר מטלפון, זו חברה שלי באירופה. היא הרגע קנתה כרטיסים לעוזורה בהונריה. רוצה לבוא? יצאתי מהמיטה בהתרגשות. בטח שאני בא. קניתי כרטיס עוד באותו היום. UZURA זה פסטיבל של פסיכדליקה, כמה שיותר לדחוף, כמה שיותר חוויות. כשחזרתי לארץ לקח לי שבוע להתאושש. היה איזה רגע שנפרדתי מהחברה, היא לא הרגישה טוב, אז היא הלכה לעזרה ראשונה. רק ששם, אם לא כרתו לך רגל, לא מטפלים בך. מלא אנשים באים על טריפים רעים ואומרים להם: לכו, זה עובר. ואני מסתובב בפסטיבל, מחפש אותה, איך אני אמצא אותה? יש פה אלפי אנשים. בסוף מצאתי אותה במאהל של "אבן". זה מאהל שיש בו מדריכים, אנשים עם נסיון בפסיכדלים שעוזרים לך לצאת מהטריפ הרע. יש מלא אנשים בפסטיבל עם נסיון, אבל הם יודעים לעזור לך להרגע. בישראל, צריך פשוט להקיא, לשבת, לשתות מים, ולהזכר במידת הזהירות: שתמיד כדאי להכיר את האופה לפני שטועמים מהעוגה.
ריחוף
ימים נהדרים עברנו יחד בעיר הדרומית, מה שיפה הוא שהדגים, האלמוגים והים הנהדר כאן כשאתם כאן , כאן כשאתם לא כאן ויהיה כאן גם כשכולנו ניעלם :) מחכה לכם לביקור הבא...
השבמחקyou guys are looking good!
השבמחק