יום חמישי, 2 ביוני 2016

תאונה מושלמת

ירושלים היא עיר מלאה ניגודים, יש בה קודש ויש בה חול. כמו כל עיר היא גם סתם עיר. הרבה אספלט ולבנים שמכסים על אדמה חרוכה.  כהן צריך להסתובב עם אינפוזיה של פרה אדומה בתוך הוריד כדי לא להטמא מתקופותיה האדומות של העיר. תעצמו את העיניים ותחשבו על החזה, הלב מזרים את הדם שולח ומקבל. העורקים, צינוריות עבות שמזרימות חמצן מהמרכז לפריפרייה. עכשיו תפקחו את העיניים ותתבוננו בירושלים. קבלתם השראה?
  
גבר לבן שוכב על מיטה בטרנזיט צהוב ומדבר אל אשה שחורה שמכניסה לו לזרועה מחט אפורה, דם בורדו זורם לתוך שקית שקופה. האיש גדול, לא צעיר ולא זקן, כרסו מבצבצת מחולצת הטי שלו. בנסיון להעביר את הזמן נושאי השיחה שהוא בוחר לדבר עליהם הם אונס והתאבדות. תחילה הוא מספר על רופא שאנס מטופלת, כולו חיוכים מאוזן לאוזן בשילוב עם מאצ'ו ישראלי, באסטיונר מהשוק וכאילו מתעניין בסבל של אחרים. לפני שבועיים קפץ מישהו מהקומה ה18 של המגדל פה למעלה. את היית פה? הוא מתעניין. תודה לאל שלא! היא משתנקת. איזה סוציומט האיש הזה, ועוד היו לו אישה וילדים. המרחק בין שפיות לטירוף הוא כחוט השערה? לא תסכימי? השקית שלך מלאה. קח טרופית.
   במורד מדרחוב בן יהודה, חנויות לממכר מזון מהיר, בגדים זולים ואביזרי אופנה מסתתרים בין פיגומים לקראת במות חגיגות עצמאות למדינה ושלטים של פסטיבל שעבר לפני שמונה שבועות. נגני רחוב וקבצנים מצופפים סביב ספסלי אבן שמקיפים עצים עצובים, זכרון לחורבן בית.
   שמש הצהריים מכה בעיני בחוזקה. איש בגיל העמידה בגופיה, מכנס ג'ינס חתוך ונעלי כדורגלן כחולות וזרועות שזופות בסגנון של מדריך טיולים עיקש רוקד בכיכר ציון. שערו משוך לאחור בג'ל ועיניו סתומות עם מראות קעורות ירוקות. הוא מושיט את זרועותיו המקועקעות אל על בתחינה, קעקוע של צלב רגלו בולט לעין. זוג עם לוק חרדי ועגלה עם תינוק ישן, הוא בחליפה מעונבת והיא בחצאית מטאטא וכיסוי ראש שמזכיר את השיער של מארג' סימפסון עם חיזוקים של ברגים לגבס שרים שירים של להקות רוק משנות ה70 וה90, במלוא הפאתוס והחיג'גוז. and nothing else matters, stairway to heaven. ברור שהם חוזרים בתשובה, אולי כיכריסטים לשעבר, בקטעי השירה הם מזייפים קצת עם הקצב מקצרים עד לסולואים, צעקות ועילוי הנשמה. האיש רוקד ומנופף את זרועותיו אל על. כולו מתמסר לרגש בפלג גופו העליון, אך פניו חתומות. יום ראשון בצהריים, כיכר ציון, ירושלים ואסיד מתערבבים יופי.
   שיירות של אנשים מושלמים שנראים כאילו הם יצאו ממכבסה ואחר כך עברו בסדנת פוטושופ עוצרים מול ההופעה ושולפים מלבנים עם ציורים של חצי תפוח אכול ומסריטים את ירושלים. האם כך הם יזכרו את ירושלים? האם הם בכלל רואים את הניגודים כמו שאני רואה אותם? שחור על גבי לבן.
   
נוסעים
בנסיעות יש את הרגעים עם השאלות המביכות. מה אתה עושה או לא עושה? כשהחומות והשיפוטיות עומדים על תילם אי אפשר לדבר על הלב. אבל ברגע שעוברים לנושא שמעניין את שני הצדדים, אז נפתח שער לתוך הבנות העולם הזה. ולימוד על אופני תפיסת עולם אחרים. 
   בכניסה לירושלים אני נוסע עם כנר חובב. יש לך מנדולינה? אתה יודע שמנדולינה וכינור יש כיוון מיתרים זהה [GDAE]. כדי לנגן כינור היטב צריך לעבור דרך המוזיקה הקלאסית. צריך נשמה בשביל כינור, כי זה כלי עם תהודה לנפש. אני למדתי כינור מינקות. התחלתי בגיל ארבע ואנחנו לא רוסים כבר שבע דורות במשפחה. בשנתיים הראשונות למדתי בשיטת סוזוקי. אתה לומד יצירות שלמות בעל פה. לא למדתי לקרוא תווים עד גיל שש וזה עשה לי שמיעה די אבסולוטית. אז כשאני שומע אנשים מנגנים לא בקצב או מזייפים. אני לא אומר להם שום דבר, חס וחלילה, כי דבר כזה יכול לשרוף להם את הבטחון העצמי. אני מפרגן להם דווקא על האומץ, אבל אני לא יכול לומר שזה לא מזיז איזה משהו פנימי, משהו שסובל. 
   ביציאה מירושלים עם נוסע ברכב שכור ונהג עם פנים שלוות ונהיגה חסרת ביטחון. לא מזמן עברתי תאונה. זו היתה תאונה מושלמת, כלומר כולנו יצאנו בסדר, גם אני וגם הרכב השני, ורק הרכב היה טוטל לוס. אבל מה שהדאיג אותי יותר מכל, זה שהבת שלי היתה באוטו. כל השאר פח.
   הוא מספר לי על מתווכי מדע science comunivators אלו אנשים שלוקחים את המדע ומנגישים אותו לציבור דרך דוגמאות שימושיות, המוכרים ביותר הם קרל סייגן, ריצ'ארד פיינמן, ניל דהגראס טייסון. אלו חבורה של אנשים חכמים שלא קשורים למשרד החינוך, אבל החינוך המדעי חשוב להם. בניגוד למשרד הציונים ומידע שטוב רק בספרים, חשוב להם להראות לאנשים שproblem solving זו דרך חיים, ולא משהו שיש עליו תשובות סופיות. הם לוקחים את הפיזיקה מהמעבדה והחנונים ומסבירים לנו איפה הפיזיקה חיה ביום יום, לדוגמא מהם כוחות הפיזיקה שפועלים במשחק כדורגל או כדורסל ותרכובות כימיות בבישול.
    זה נשמע נחמד, אבל הם לא פועלים בחלל ריק. לכן כשראפר אחד שר שיר ראפ בו הוא טוען שהעולם שטוח וששיקרו לנו, יבוא איזה מייק טייסון אחד ויוכיח שהוא טועה בראפ משלו. וכשתוכניות טלויזיה כלשהן יפרמו תחקירים עם טיעונים מדעיים חלשים. יבואו מתווכי המדע ויערכו את התחקיר מחדש ויראיינו את האנשים הנכונים, ויטענו שהמסקנה היא שונה.
      אותי עניין דווקא למצוא את הקשר בין מדע למדע בדיוני? האם המדע בדיוני הקדים את המדע, או נתן לו אי פעם משהו לשאוף אליו. מסתבר שלא ממש. אייזיק אסימוב כתב על מחשבים בגודל של פלנטות כשבפועל מחשבים רק נהיו קטנים יותר ויותר.  אבל מסתבר שיש מקום לכתיבה על העתיד עבור מדענים. אם תפקידה של הטכנולוגיה הוא כלי עזר לאדם, ותפקיד המדע הוא ליצור את הטכנולוגיות החדשות, מקומם של הסופרים הוא לדמיין איך העולם יראה בזכות/בגלל הטכנולוגיות החדישות. כמו שהאש הפכה את קופי האדם למלכי המגרש, כל יום יוצאות לשוק להבות חדשות שיכולות לשנות את חיי האדם.   אז יש צוות של כותבי עתיד שכותבים סיפורים שחוזים עתיד באמצעות טכנולוגיות חדשות. הם כותבי העתיד, ויש אגף שלהם במכון דוידסון

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה