יום ראשון, 19 ביוני 2016

להדליק את הניצוץ




לפני הסוף היו אלף התחלות חדשות. זה התחיל כשהוא נולד... כשהוא חייך בפעם הראשונה... כשהוא באמת חייך ולא מתוך רפלקס מחורבן. זה התחיל כשהיא גילתה את הגוף שלה... כשהיא הבינה שהיא יפה... כשהיא הבינה שהוא רק רוצה ממנה דבר אחד... כשהיא גילתה שהיא טובה יותר מהם ושילך העולם לעזאזל. זה התחיל וכבר אי אפשר היה לעצור את זה. גם כשהסוף הגיע, אף אחד כבר לא האמין.
    כשגברת סקרנות הלכה ברחוב, היא ראתה ילד מטפס על עץ. לפני שהיא פתחה את הפה, היא התבוננה בו. הוא טיפס, אבל הוא לא סתם טיפס, הוא עלה כך שהוא נוגע בעץ עם גופו. מתחכך בו רק בכדי להרגיש את העץ, גם אם זה לא עזר לו לטפס יותר טוב. רק לשם התענוג. וכך גברת סקרנות פגשה את מר הרפתקאה. רק אחרי שהוא ירד מהעץ היא הבינה שהוא לא היה ילד בכלל. לאן אתה הולך? היא שאלה. לחפש את העץ הבא. אבל איך תדע שזה העץ שחפשת? לפי הניצוץ בעיניים שלי.
מדורת 33 בעומר בקבר הרבי 
    כשאני החלטתי ללכת לקבר הרשב"י השנה הייתי בטוח שיהיה מעניין להסתובב בין אלפי חרדים שמחים ושיכורים קמעה, כולם שמחים בגלל סיבה אחת. זו בטח תהיה חוויה אנתרופולוגית משמעותית. אבל זו לא היתה חויה כל כך משמעותית. אני לא יודע מה חשבתי, איזו קפיצת אמונה חשבתי שתהיה לי, הרי אין חכם כבעל הניסיון ומהנסיון כבר ידעתי מה אראה. ידעתי מעשרות חתונות ובריתות של חרדים שכבר הייתי בהם. את ההפרדה המוחלטת בין המינים, והקבצנים בחתונה, ולהיות חייזר בביקור בכדור ארץ התורה. הם בני משפחה, גם אם כל מה שמשותף בינינו כרוך כבר בספר דברי הימים כרך ד'. זה שם עדיין. בכרך מעלה אבק, שקובע מי יכנס בשערי ה

עלייה לרגל
אני עומד  בכביש בטרפז צהוב שנועד לחניית אוטובוסים והעלאת נוסעים והורדתם. הנוף מסביב מתחלף, אבל אני עומד בתוך טרפז צהוב כמו חוני המעגל ומודיע ליקום: תעביר אותי למקום אחר. תעביר! אני לא זז מפה. מלבנים קצרים וארוכים חולפים על פני בנהר שחור רותח ואני מחכה לאחד שייקח אותי הלאה.
   אתה מתנדב? למה? יש מלא עבודות שיתנו לך מקום לגור אם תעבוד שם. אבל אתה צריך כסף, מה אתה חושב לעצמך? ואני נוסע. עולה ויורד מכיסאות, נחגר ונוסע, חושף כמה נדבכים של יונה וכמה סודות של אורחים בעולמו. אה, למירון? כן, הייתי שם פעם. been there done that. הזמן לינארי ואני אוסף חויות. ופתאום בתוך הזרם, פנים מוכרות אני נוסע לחרשים. יישוב בתוך יער, אם אתה בונה שם בית, אסור לך לכרות את העצים שבחצר, וכך נוצר יישוב עם אוירה אחרת. הכביש מתפתל כמו סרפנטינה אל תוך לב היישוב שם חצוצרה, קלרינט בס וגיטרה נפגשים לישיבה.
   יום אחר, מסע חדש, ממשיך בדרכי אל מירון. יש לי שתי אופציות: לעלות על אוטובוס צפוף או ללכת ברגל. השוטר במחסום בצומת באר שבע הגלילית סוקר אותי ואומר לנהג: הוא נראה חזק, שיעלה ברגל, קיבלתי את הרמז. וזה מה שהופך את הסיפור הזה להרפתקאה. כמו בן אדם בטרנס, אני צועד כלפי מעלה, נמשך אל השביל, יותר משאני מתגעגע לימי הזוהר, כשהשכינה הדריכה אנשים דלוקים על אהבת השם. אני בחורש אורנים ואלונים, שמורת טבע הר מירון, כשאני חש צמא מופיע בקבוק מים מינרליים סגור אני שותה. נאמר שהבקבוק שכב בשמש חצי שנה, אפשר ואפשר. אבל כרגע הבקבוק הזה חיכה לי, שיכנע אותי בקול פנימי ששביל לבנים צהובים מחכה רק לי לאריה, פסל גינה חלוד וילדה אבודה.
   באמצע העלייה אני נופש באמירים לשלוש שעות אצל חברים שהצפינו לפני שנים. הם חיים כמו שהם רוצים לחיות, אבל קשה להתפרנס, מקשיב ומשתף במשעולי החיים. ושוב אני ביער מרגיש בטוח בינות לעצים. מדמיין פינות חמד של גמדים מתחת לקטלב שרוך בקיסוסית ושדה של שיבולים על ההר. כיף לעשן בגובה אלף מטר ולהביט אל הסובב אותך, אבל שם למטה בעמק נח הקבר של התנא האלוקי.




    עליתי לרגל לאתר קדוש ליהודים. קברו של רבי שמעון בר יוחאי. אני לא חסיד שלו, ואני גם לא חסיד. אבל זו חוויה כזאת אנתרופולוגית שחבל לפספס. יש אנשים שכל שנה מספרים על "ההילולא", אני רואה בעיניים שלהם את ניצוץ ההתלהבות, זה שקרוב גם לניצוץ השיגעון. אם איני לוקח חלק בהתלהבות, לפחות אתבונן מהצד. רבי שמעון בר יוחאי! רבי שמעון בר יוחאי? מי זה?
    זה מתחיל עם בן אדם. תמיד זה מתחיל עם בן אדם... האיש שלמד מחוכמת היקום. במקרה הזה, הגיבור שלנו יהודי, והוא למד תורה. זו תקופה שהרומאים שולטים בארץ ישראל, הוא לא חיבב את השלטון [מוכר לא? איזה יהודי אוהד את השלטון?].  אז הוא התבטא נגדם בקול ומשהו הלשין עליו, אז הוא ברח על נפשו. אבל הוא לא ברח לחוץ לארץ או יצא לגלות, הוא ברח להרים, נכנס למערה יחד עם הבן שלו ושם הוא ישב וחשב וחשב וחשב. ירדה אליו חוכמת הסוד. המדרש מספר שהגיע מלאך ולימד אותו ואת בנו את סודות הקבלה. במערה הוא הסתובב ערום, ומכוסה בבוץ כהסוואה או כדי "שבגדיו לא יתבלו". אם יונה הנביא קיבל שיח קיקיון עלוב שנבל תוך יום, נו נו נו ואצבע מאשימה, רבי שמעון קיבל עץ חרוב שיאכיל אותו ב13 שנים הבאות+מעיין. יונה קיבל ספר עם ארבע פרקים ושני עמודים. הרשב"י לקח שני עמודים [ספר היצירה] והפך אותו לספר הזוהר.

   בקווים הכלליים של הדמות שלו יש אלמנטים שפשוט מזכירים לי את סיפורו של ישו. בסיפור הזה יש רב שאומר את דעתו נגד השלטון הקיים, יש לו אלפי אנשים שעשו לו "לייק", יש בוגד שדרך אגב גם לו קוראים "יהודה" [יהודה בן גרים ולא יהודה איש קריות]. בגרסא הזאת האיש מחולל ניסים בחייו, וברחובות ההילולא תלוי חלק מציטוט שלו: "יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין [תלמוד בבלי, סוכה דף מה עמ ב].
   אחת האגדות מספרות עליו שאחרי 12 שנה במערה רבי שמעון יוצא החוצה ורואה איכר חורש שדה, ולא לומד תורה, ומהעיניים שלו יוצאת אש, כמו של ציקלופ מהאקס מן, ושורפת את האיכר. אז אלוהים מחזיר אותו למערה לעוד שנה שירד קצת מהעץ עליו טיפס וילמד עוד קצת תורה. כשהוא יוצא אז הוא כבר לא שורף את האנשים. אבל באופן כללי, מדובר באדם שדגל בלימוד תורה וזניחת הפרנסה והעולם הזה. נשמע כמו תפיסת החרדים היושבים בארץ ישראל בשנת ה'תשעו.
    מה אני ראיתי שם בארץ עוץ? אלפי גברים מזוקנים בחליפות שחורות רוקדים במעגלים. הנשים עומדות בצד ולא עושות דבר. צעירים אמריקאים עם חולצות מכופתרות לבנות ובלי זקנים מצטלמים בסלפי ליד ערימת צמר גפן ספוגה בשמן זית למאור וחזייה שהם הוסיפו ברוח שטות. חץ וקשת שיורים על יצר הרע, ישמעאל ודעאש שכל שומר גן היה מתבייש בו. מאהלים שמחלקים קיגל ירושלמי ובשר טחון בריח של מעובד זול ושרוף. מסיבת טרנס ברחוב לצעירים עם שרשראות "חי" והתרמת כסף ל"בנות ישראל לעם ישראל". דוכנים עם תמונות תלת מימדיות של פרצופים קדושים ליהודים. מערכת מסועפת של תחבורה ציבורית עם מסדרון שמחולק ל:גברים, נשים ומשפחות. מלבן אדמה עם קומפוסט אנושי שמשמש השראה לעיירה, להר, לעם, ארץ וסוד. טריפ מילולי אל תוך סודות הדמיון האנושי. ניצוצות קדושה ויצירה.




 

יום שני, 13 ביוני 2016

יורד להרטיב את הזימים

נסענו לאילת, היתה לנו סיבה משפחתית, אז נסענו מים אל ים. מחופיו המעורפלים של הים התיכון, שכשאתה שם שנורקל אתה רואה אולי דג אחד אפור שוחה לידך לים עם נשמה פועמת, מלא חיים, ושקט שמאפשר לך לצלול למחשבות בזמן שאתה עם הראש מתחת למים. להתבונן בסביבה אחרת לחלוטין, חייזרים לא יוכלו לתאר את זה טוב יותר, כי תמיד האדם רואה באדם אחר תרבות מתחרה, תרבות אחרת. העולם מתחת לים לא מדבר איתך אנגלית או עברית, אבל הוא קורה מסביבך, ויש לו שליטה מלאה.
   בהלוך אנו נוסעים עם מדריך צלילה שישן באוטו וחי בים. יש מגירות, מטבח, ואף כיסים בתקרה עם ארון בגדים. כצוללן הוא מת על הים, יום אחד הוא ילך לאונירסיטה, אבל מה מתאים יותר מלעבוד בכל החופים בעולם. בקולומביה הפושעים המקומיים שומרים על העסקים התיירותיים. אבל אומרים לך שאם אתה מטפס על ההר יש אנשים עם אקדחים שישדדו אותך. כמה ישראלים שעלו לראות שקיעה, שדדו אותם. מלהיות מדריך צלילה לא מתעשרים, אבל אתה יכול להגיע למקומות מדהימים, אתה לוקח סירה כמה קילומטרים אל תוך הים רחוק מאיזה אי באיי אנדמן ושוחה בין אלמוגים ודגים ועוד מאכילים אותך בחוף, אבל משלמים לך ברופי. זה לא הרבה, אבל זה כל מה שאתה יכול לבקש.
   מהא לדא, אנחנו גם מצפיניםעם אחד שרק ירד להרטיב את הזימים. כשאני פוגש מישהו שלא צלל אף פעם, אני אומר לעצמי: חבל. הרכב מסודר למדי, זה רכב עם חול, שערות כלב וחגורת צלילה 9 ק"ג וסנפירים, כשאני בא לאפר בתוך הרכב אני קולט ערימה של ריבועי אפר ליד כף הרגל, ומאפר בדיוק לשם. האיזור היחיד שצריך טיפוח זה הגומחות לכוס קפה. כשיש חדש, הישן הולך. לא לפני. ואז אני שומע שיש לצוללנים עונה, מין מאי לאוקטובר ישנים על הים, אני הייתי ישן על מזרן זוגי מתנפח, אין יתושים בלילה, אין זבובים ביום. בבוקר, כהשמש מתחילה להעניש אותך, אתה מתגלגל אל תוך המים ו"יוצא" לעבודה.  כשאני צולל, אני שוחה עד מקום שהים עמוק, ואז אני נותך לעצמי ליפול, בלי מסכה, וזה מרגיש כמו ריחוף. אתה רק צריך לדאוג להשוות לחצים בתוך האוזניים. אתה מעמיק בתוך החלל קריר וקרני השמש נשברים בתוך הכחול המתחלף,
    כשנוסעים בטרמפים על כביש הערבה, נוסעים לפחות שעה בשקט מוחלט ומאזינים לפינק פלויד על מרחבים צהובים-חומים. הפעם יצא מיקס קצת שונה, מפתיע במקצת לגלות שמייקל ג'קסון היה האמן מוצלח. אתה לא יודע כמה שירים שלו אתה מכיר... כל שיר היה להיט... זה הקול שלו בגיל 10... אתה מבין, מפיק מחונן.והמוזיקה נעה בין חדשנות לפשוט לא הסגנון שלי 1,2,3,4,5
     יצא לי הזכות פעם לרדוף אחרי תמנון עם מצלמה... רגע רגע רגע, עוצרים אותי במקום. מה זאת אומרת זכות? עלבתי בו, עלבתי בתמנון. עכשיו הולכים ליישר אותי ואני אלמד משהו טוב עוד יותר. יום אחד ראיתי תמנון על אלמוג, אז עשיתי מין טריק כזה, "שיתעניין בי", הוא זרם לכיווני שלח זרוע, תפס לי באצבע והשתחררתי בעדינות, אז הוא תפס לי ביד, ואז משכתי לאחור. המשכתי לשחות. יום אחר כך, חזרתי על אותו עניין איתו, הפעם הוא קפץ לי על הזרוע. ביום השלישי הוא ממש טייל עליי, הביט בי עין בעין, ראיתי לו לתוך העיניים. הרגשתי שהוא רואה אותי. יש גם דרך אחרת לגשת אל הים.
    אבל הוא לא סתם צולל הוא מדריך. חשוב לו ללמד את תלמידיו לשמור על הטבע. יש מדריכים שעושים שטויות בתוך המים, דגים הרי אוכלים כל דבר שמתאפשר. תירק ליחה אל תוך המים, הם חוטפים. גם אם תחרבן הם יאכלו. אבל כשמדובר באיש חינוך בים. הוא ילמד אותך לא להרים חול כשאתה צולל בקרקעית, לא להפריע את פני השטח. היום אתה אורח. כשזו ההזדמנות שלך לצלול לבד הוא ישחה כמה מטרים מעליך ויסמן לך רגע לעצור. סבבה, אתה עצמאי כרגע ומחשב את מרחק-זמן-עומק. אבל פספסת הרגע מלחמת עולם. הבט לכאן, תמנון מוקף אוייבים מכל עבר, הם מתקיפים הוא מגן. יש פה חלילן וזוהרון, שלוש מכל סוג, בתנוחה התקפית, באלכסון. נהדפים מתמנון שנתפס, כמו שאומרים:  out int the open ואז פתאום מגיעה תגבורת. שני דגי תיש, עם זקן לבן ופסים צהובים נעמדים בין התמנון לבין הדגים, מגנים עליו ומאפשרים לו מספיק זמן, בכדי לברוח. צלילה זה גם שמירת טבע וגם התבוננות. 


כבר עברו כמה חודשים מאז שהיינו באילת. כל פעם צריך לאתחל את המנוע מחדש, ללנסוע כבר. צריך למצוא סיבה בשביל לבוא. ואז כשמגיעים, יש מלא מה לעשות... או לא לעשות. הדבר הראשון שצריך לעשות, זה לתפוס זולא בים. אז נכון, כבר התחיל הקיץ ולאורך החוף יש חבלים ושלטים שמורים לך: לא להקים אוהלים לאורך הים! אבל יש פה קמפרים מסונדלים. הם לא זזים לשום מקום, והם להשכרה. רק שבמוצאי שבת לא תמצא שם נפש חיה, כי האורחים כבר שילמו ונסעו. אז אנחנו מתיישבים איפה שיש כבר צלייה ומחצלת, וכשיבוא בעל הבית, אז נראה כבר. 
   אחרי יומיים מגיעים השכנים, משפחה של ערסים אילתיים, האבא נראה רגוע, עם ראש מגולח, כתפיים רחבות ועמידת גוף קפוצה רק הילדים קצת מופרעים, מקללים אלו את אלו. תסתמי כבר מטומטמת. ואנחנו בשלנו, קוראים ספר, נכנסים להרטב, יוצאים לקול צרחותיה של הבת, כאילו קרה משהו נורא. אבל זה רק ההצגות שגורמות לאבא לכרוע על הברכיים ולהקשיב, כי זאת הנכות של אבא. אין לו סבלנות ואין לו הקשבה, אז הילדים מפלצתיים. 
   כשמגיע בעל הבית של הצילייה שלנו, זה כבר בן אדם רגוע, רוסי עם ראסטות. אה, זאת לא הצילייה שלי. החבלים והמוטות שלי, הצילייה של מישהו אחר. וכמו שאתה רואה, יש לזולא חיים משל עצמה. הוא בא אחרי יום עם רוחות צפוניות שטינפו את הים, ועשו עוול למדוזות. אנחנו משנרקלים  בים ופתאום פולטים זעקות אימים למראה מדוזה שחורה ומרובעת שבאה לבלוע אותך ואז מתבררת כשקית אשפה פתוחה בתוך המים. המדוזות האמיתיות הן מין רכיכה סגולה יפייפיה, לא עוקצת. עדיין זה קצת מלחיץ לשחות בתוך להקת מדוזות, למי שיכול לצלול מתחתיהן ולהביט למעלה צפויה הפתעה. יש אנשים שיכולים לעשות את זה. אני לא מצליח לצלול לרגע, מיד אני משתנק ועולה לאוויר. צלילה חופשית זו שליטה בגוף, לרדת לעומק של עשר מטר ואז פתאום לשחרר. הגוף עולה כלפי מעלה, אין לך משקולות, אבל החמצן בחזה מושך אותך כלפי מעלה ואתה עוצם עיניים, חשבת את הזמן כך שאתה תספיק לעלות לפני השטח בדיוק בזמן, במין השתנקות כזאת לאוויר, וחיים.
    
    היה היה מליונר שאהב לצלול בים. היתה לו את המתנה הזאת, ואז לקחו לו אותה. ואמרו לו שהוא לא יוכל לצלול יותר. כך היתה לו את ההברקה: בוא נשים אקווריום בתוך המים, כדי שכולם יוכלו לראות את הדגים והאלמוגים. וכך זה בעצם התחיל, אז היום זו אולי מכונה משומנת. יש צוללנים שתפקידם לנקות חלונות ושפשפף את שריונות הצבים עם סקוצ'ברייט. זהו גן חיות, רק שהדגים במצפה עצמו חופשיים לבחור איפה לגור. אבל באקווריום החיים קצת צפופים יותר.
   אבל קורים שם עוד דברים. תלמידי יסודי מאכילים אלמוגים קטנים , שהם יצורים ששוברים את האבחנה שאבן היא דומם. יש אלמוגים שהם אבן ויש כאלו שנראים כמו צמח, והם ממלכת החי. ושם במאחורי הקלעים של המצפה נראים נסיוניו הנואשים של האדם להאט את ההכחדות היצורים החיים. על פי ההנחה: שאם גורם ההכחדות הוא טבעי, אין סיבה להתערבות האדם. אבל אם גורם ההכחדות הוא האדם אז צריך להשתדל. לכן יש  חממה שמדגירה סוסוני ים כל כך קטנים שאפילו מאייר יפני עם כושר דיוק לא יוכל לצייר את זה כל כך מושלם. וגם דגי nemo קטנטנים. רובם משוחררים לים.
   8:30 בבוקר אנו יורדים אל תוך עם הים, מיד עם פתיחת השערים. אבו נפחא רגוע מוצא פינה מול חלון זכוכית כפול. קוציו בולטים מגופו והעין הגדולה בצידו נראית מצויירת על דרקון סיני. הוא משרה רוגע בתנועות מעגליות וראש ריק ממחשבות. דג לוקוס סגול עם נקודות בצבע טורקיז מתעצבן על זהרון אחד מתוך שישה שמתיישים על אלמוג בצורה של עץ שיטה. מתחולל קרב מוחות, הלוקוס חושף שורה של שיניים חדות ודוחף את הזהרון, שמתרחק באיטיות, כמו גוף שצף בחלל. הזהרונים האחרים לא נוקפים אצבע למענו, הסנפירים שלהם מתנועעים בעדינות עם זרמי המים הקרים. שני שרוכים שקופים וארוכים עם פה שנראה כמו שמנטפ, טסים במהירות עזה על תוך להקה של אלפי סרדינים כסופים. וגורמים ללהקה לרקוד במחול המסוכן כמו מתקפלים כמו חצאית פלמנקו עם פאייטים מחזירי אור שמש. 
   

לילה באילת. החום ירד, בים יכול להיות קריר, אבל בעיר זו עיר של בילויים. אז יוצאים לבלות. מה גם שרגע אחד אני יושב מול טלויזיה מעשן ואוכל עוגייה. מביט בסרטון ויראלי עם ילד שיצא מהרופא שיניים מסטול ושואל שאלות של מבוגרים. עיניו פקוחות לרווחה, אישונים מורחבים והוא שואל is this real life? why's this happening to me? ושעתיים אחר כך אני מרגיש בדיוק באותו האופן. שואל את אותן שאלות. ומרגיש שעבדו עליי. זה הלהרגיש כמו גבינה מחוררת, דחוס במקומות מסויימים, אוורירי ולעיתים מפונצ'ר במקומות אחרים. מאבד שיווי משקל. כשהאדמה לא מפולסת העולם נוטה על הצד, ואני מתקשה לעמוד ישר. איך אפשר לשמור על השפיות כשאנשים הופכים לפלסטלינה? צריך לשבת, לנשום עמוק, לנסות ללכת, אם חם מידי, אז רק לנשום עמוק.
   באחד הטרמפים בדרך מ או ל. הנהג מחייך אלינו בעודו מספר על הפסטיבל. בבוקר אני מתעורר מטלפון, זו חברה שלי באירופה. היא הרגע קנתה כרטיסים לעוזורה בהונריה. רוצה לבוא? יצאתי מהמיטה בהתרגשות. בטח שאני בא. קניתי כרטיס עוד באותו היום. UZURA זה פסטיבל של פסיכדליקה, כמה שיותר לדחוף, כמה שיותר חוויות. כשחזרתי לארץ לקח לי שבוע להתאושש. היה איזה רגע שנפרדתי מהחברה, היא לא הרגישה טוב, אז היא הלכה לעזרה ראשונה. רק ששם, אם לא כרתו לך רגל, לא מטפלים בך. מלא אנשים באים על טריפים רעים ואומרים להם: לכו, זה עובר. ואני מסתובב בפסטיבל, מחפש אותה, איך אני אמצא אותה? יש פה אלפי אנשים. בסוף מצאתי אותה במאהל של "אבן". זה מאהל שיש בו מדריכים, אנשים עם נסיון בפסיכדלים שעוזרים לך לצאת מהטריפ הרע. יש מלא אנשים בפסטיבל עם נסיון, אבל הם יודעים לעזור לך להרגע. בישראל, צריך פשוט להקיא, לשבת, לשתות מים, ולהזכר במידת הזהירות: שתמיד כדאי להכיר את האופה לפני שטועמים מהעוגה.











   
ריחוף

יום חמישי, 2 ביוני 2016

תאונה מושלמת

ירושלים היא עיר מלאה ניגודים, יש בה קודש ויש בה חול. כמו כל עיר היא גם סתם עיר. הרבה אספלט ולבנים שמכסים על אדמה חרוכה.  כהן צריך להסתובב עם אינפוזיה של פרה אדומה בתוך הוריד כדי לא להטמא מתקופותיה האדומות של העיר. תעצמו את העיניים ותחשבו על החזה, הלב מזרים את הדם שולח ומקבל. העורקים, צינוריות עבות שמזרימות חמצן מהמרכז לפריפרייה. עכשיו תפקחו את העיניים ותתבוננו בירושלים. קבלתם השראה?
  
גבר לבן שוכב על מיטה בטרנזיט צהוב ומדבר אל אשה שחורה שמכניסה לו לזרועה מחט אפורה, דם בורדו זורם לתוך שקית שקופה. האיש גדול, לא צעיר ולא זקן, כרסו מבצבצת מחולצת הטי שלו. בנסיון להעביר את הזמן נושאי השיחה שהוא בוחר לדבר עליהם הם אונס והתאבדות. תחילה הוא מספר על רופא שאנס מטופלת, כולו חיוכים מאוזן לאוזן בשילוב עם מאצ'ו ישראלי, באסטיונר מהשוק וכאילו מתעניין בסבל של אחרים. לפני שבועיים קפץ מישהו מהקומה ה18 של המגדל פה למעלה. את היית פה? הוא מתעניין. תודה לאל שלא! היא משתנקת. איזה סוציומט האיש הזה, ועוד היו לו אישה וילדים. המרחק בין שפיות לטירוף הוא כחוט השערה? לא תסכימי? השקית שלך מלאה. קח טרופית.
   במורד מדרחוב בן יהודה, חנויות לממכר מזון מהיר, בגדים זולים ואביזרי אופנה מסתתרים בין פיגומים לקראת במות חגיגות עצמאות למדינה ושלטים של פסטיבל שעבר לפני שמונה שבועות. נגני רחוב וקבצנים מצופפים סביב ספסלי אבן שמקיפים עצים עצובים, זכרון לחורבן בית.
   שמש הצהריים מכה בעיני בחוזקה. איש בגיל העמידה בגופיה, מכנס ג'ינס חתוך ונעלי כדורגלן כחולות וזרועות שזופות בסגנון של מדריך טיולים עיקש רוקד בכיכר ציון. שערו משוך לאחור בג'ל ועיניו סתומות עם מראות קעורות ירוקות. הוא מושיט את זרועותיו המקועקעות אל על בתחינה, קעקוע של צלב רגלו בולט לעין. זוג עם לוק חרדי ועגלה עם תינוק ישן, הוא בחליפה מעונבת והיא בחצאית מטאטא וכיסוי ראש שמזכיר את השיער של מארג' סימפסון עם חיזוקים של ברגים לגבס שרים שירים של להקות רוק משנות ה70 וה90, במלוא הפאתוס והחיג'גוז. and nothing else matters, stairway to heaven. ברור שהם חוזרים בתשובה, אולי כיכריסטים לשעבר, בקטעי השירה הם מזייפים קצת עם הקצב מקצרים עד לסולואים, צעקות ועילוי הנשמה. האיש רוקד ומנופף את זרועותיו אל על. כולו מתמסר לרגש בפלג גופו העליון, אך פניו חתומות. יום ראשון בצהריים, כיכר ציון, ירושלים ואסיד מתערבבים יופי.
   שיירות של אנשים מושלמים שנראים כאילו הם יצאו ממכבסה ואחר כך עברו בסדנת פוטושופ עוצרים מול ההופעה ושולפים מלבנים עם ציורים של חצי תפוח אכול ומסריטים את ירושלים. האם כך הם יזכרו את ירושלים? האם הם בכלל רואים את הניגודים כמו שאני רואה אותם? שחור על גבי לבן.
   
נוסעים
בנסיעות יש את הרגעים עם השאלות המביכות. מה אתה עושה או לא עושה? כשהחומות והשיפוטיות עומדים על תילם אי אפשר לדבר על הלב. אבל ברגע שעוברים לנושא שמעניין את שני הצדדים, אז נפתח שער לתוך הבנות העולם הזה. ולימוד על אופני תפיסת עולם אחרים. 
   בכניסה לירושלים אני נוסע עם כנר חובב. יש לך מנדולינה? אתה יודע שמנדולינה וכינור יש כיוון מיתרים זהה [GDAE]. כדי לנגן כינור היטב צריך לעבור דרך המוזיקה הקלאסית. צריך נשמה בשביל כינור, כי זה כלי עם תהודה לנפש. אני למדתי כינור מינקות. התחלתי בגיל ארבע ואנחנו לא רוסים כבר שבע דורות במשפחה. בשנתיים הראשונות למדתי בשיטת סוזוקי. אתה לומד יצירות שלמות בעל פה. לא למדתי לקרוא תווים עד גיל שש וזה עשה לי שמיעה די אבסולוטית. אז כשאני שומע אנשים מנגנים לא בקצב או מזייפים. אני לא אומר להם שום דבר, חס וחלילה, כי דבר כזה יכול לשרוף להם את הבטחון העצמי. אני מפרגן להם דווקא על האומץ, אבל אני לא יכול לומר שזה לא מזיז איזה משהו פנימי, משהו שסובל. 
   ביציאה מירושלים עם נוסע ברכב שכור ונהג עם פנים שלוות ונהיגה חסרת ביטחון. לא מזמן עברתי תאונה. זו היתה תאונה מושלמת, כלומר כולנו יצאנו בסדר, גם אני וגם הרכב השני, ורק הרכב היה טוטל לוס. אבל מה שהדאיג אותי יותר מכל, זה שהבת שלי היתה באוטו. כל השאר פח.
   הוא מספר לי על מתווכי מדע science comunivators אלו אנשים שלוקחים את המדע ומנגישים אותו לציבור דרך דוגמאות שימושיות, המוכרים ביותר הם קרל סייגן, ריצ'ארד פיינמן, ניל דהגראס טייסון. אלו חבורה של אנשים חכמים שלא קשורים למשרד החינוך, אבל החינוך המדעי חשוב להם. בניגוד למשרד הציונים ומידע שטוב רק בספרים, חשוב להם להראות לאנשים שproblem solving זו דרך חיים, ולא משהו שיש עליו תשובות סופיות. הם לוקחים את הפיזיקה מהמעבדה והחנונים ומסבירים לנו איפה הפיזיקה חיה ביום יום, לדוגמא מהם כוחות הפיזיקה שפועלים במשחק כדורגל או כדורסל ותרכובות כימיות בבישול.
    זה נשמע נחמד, אבל הם לא פועלים בחלל ריק. לכן כשראפר אחד שר שיר ראפ בו הוא טוען שהעולם שטוח וששיקרו לנו, יבוא איזה מייק טייסון אחד ויוכיח שהוא טועה בראפ משלו. וכשתוכניות טלויזיה כלשהן יפרמו תחקירים עם טיעונים מדעיים חלשים. יבואו מתווכי המדע ויערכו את התחקיר מחדש ויראיינו את האנשים הנכונים, ויטענו שהמסקנה היא שונה.
      אותי עניין דווקא למצוא את הקשר בין מדע למדע בדיוני? האם המדע בדיוני הקדים את המדע, או נתן לו אי פעם משהו לשאוף אליו. מסתבר שלא ממש. אייזיק אסימוב כתב על מחשבים בגודל של פלנטות כשבפועל מחשבים רק נהיו קטנים יותר ויותר.  אבל מסתבר שיש מקום לכתיבה על העתיד עבור מדענים. אם תפקידה של הטכנולוגיה הוא כלי עזר לאדם, ותפקיד המדע הוא ליצור את הטכנולוגיות החדשות, מקומם של הסופרים הוא לדמיין איך העולם יראה בזכות/בגלל הטכנולוגיות החדישות. כמו שהאש הפכה את קופי האדם למלכי המגרש, כל יום יוצאות לשוק להבות חדשות שיכולות לשנות את חיי האדם.   אז יש צוות של כותבי עתיד שכותבים סיפורים שחוזים עתיד באמצעות טכנולוגיות חדשות. הם כותבי העתיד, ויש אגף שלהם במכון דוידסון