לרוץ בזיגזג

 

 

כשקיבלתי הזמנה לבוא לירושלים בשביל השלג שמחתי על ההזדמנות. הרי מדובר בישראל, איפה ששתי גרם שלג עדיין מסעירים אפילו את המבוגרים, למה? כי זה קוטע את השגרה. אז מי לא יקפוץ על ההזדמנות לעשות מלאכי שלג או ללכת לחורשת אורנים ולראות איך הרקפות שמבצבצות מבין סלעי הגיר מצטלמות עם כתמים לבנים...  בסוף באתי אחרי השלג [שלא נתפס] ונהנתי ממשב של רעננות.

    כשהייתי קטן הייתי מסתובב בעיר העתיקה מוקסם מהיסטוריה מטובלת בפנטזיה, תחנת קמח כמו בציורים היתה מושכת את תשומת ליבי, הייתי מחפש את הפעמון ב"גן הפעמון" או מטפס על הטנק ב"גן הטנק". אבל אז גרתי בירושלים, שנים אחדות בעיר הפכו את ה"קסם" לשגרה ושחקו את היכולת לחוות אותה כמו חלום מתמשך, מקום בו החוויות הפרטיות מגדירות את אופי החוויה ולא האנשים שבה. אבל הזמן עובר ומכהה את התחושות, גם אלו החדות וגם את הכהות. ירושלים אמרת, למה לא לבוא למקום עלי אדמות שמושך אליו כל כך הרבה אש ותמרות עשן? יאללה ירושלים! [רק בתקווה שהביקור יהיה קצר מועד ומהיר כברק, כי קשה לצאת מהיער אל העיר]. 

    אין זה מן הנמנע שכשאני אבקר בירושלים, יהיו לי הרבה סידורים. הרבה נסיעות שאם מתכננים אותם נכון, אז אין הרבה לחץ של זמנים. העיקר שכאשר אף אחד לא עוצר לי, אני הולך לבית זית ברגל, דרך הואדי ומתבונן בצמחים בעניין רב. פתאום אני רואה ליד השומר הפשוט שתמיד ידעתי לזהות גם ברקן סורי וחרדל. כבר אינני מוקף בהסטוריה החיה אלא בירוק גועש עם פריחה צהובה של סביונים וחרדלים, נגיעות של כלניות עם טבעת נישואין, וורוד של שקדיות. כשאגיע למעיין "המערה" אני אטבול בו גם אם התקלחתי ואחוש את הצינה אוחזת בי בין כתפיים וצוואר ויודע שעשיתי את הדבר הנכון. 

    שעה אחר כך, אני רוכב במעלה ההר עם אופניים. אם בחקלאות כואב בידיים, עכשיו כואב ברגליים לשם שינוי. לדווש בעלייה, אני יכול. וירושלים מכה שנית. לכל פיתול סיפור משלו. כאן ראיתי את הפועלים של קקל כורתים עצים יום יום. וכאן עברתי בשלג של 2014 או 13. הפיתוח של רכבת מהירה נוכח בתחתית ההר והבית כנסת העתיק של מוצא הפך לעצם בגרון בין טונות של בטון ואספלט. הר המנוחות משמיע שריקות של ירי והד בין ההרים. בכיכר הירח אני נפרד מאופניי, אולי לתמיד. נותן אותם לעולה חדשה מארגנטינה, Argentinidad al palo.

כשמדברים על ירושלים, לא מדברים רק על מה שאגף התרבות של עיריית ירושלים קוראת לו "ירושלים". הרי "ירושלים- הרים סביב לה" מגבעת יערים לכפר אדומים. כדי להגיע נוסעים בפריווט ואז אוטובוס ואז רכבת ואז הולכים קצת ושוב פעם רכב. אבל מה? אין דבר שישווה להלם שחשים אחרי מעבר מיער אורנים לבטון לצמחייה דלילה במדבר מוריק והכול בשעות ספורות. גם כאן כבר יש הרבה זכרונות, פה עזרתי לדחוף רכב שירד מהכביש, כאן הייתי רץ כשעוד התכוננתי לצבא ואמא אמרה לי "תרוץ בזיגזג" כי היתה תקופה חמה. עכשיו אני מחצרץ מעל הואדי במקום בו לא מתפתח הד, כי אני בשיא גובה וההר ממול נמוך במאתיים מטר. 

    מתי מגיע פה האוטובוס? שואל אותי צעיר שיושב בתחנה של היציאה. אני מביט בו בתמיהה, פה נוסעים בטרמפים, מה אתה לא יודע? כמה דקות אחר כך, אני שט ברנו קנגו אל עבר צוללת בספרדית. yo tengo siete hijos de dos mujeres. yo trabaje desde lo sies, como los arabes. hay gente que dicen que trabajaron cuando eran chicos aca en israel. pero es diferente cuando trabajas para chicles y cuando trabajas para comer. 

הוא נותן לי את הtwo bits of sense שלו: a veces los estrellas no estan alineadas, pero despues estan alineadas... 

   חצי שעה אחר כך אני בירושלים מנהל שיחה באנגלית: In the Philipines they have a special dish where you take an fertilized egg and you incubate it for 18 days and then you make an omelet. They call it Balut, its a delicacy, but its not very aesthetic. yeah, i ate it. on my last day in the philipes, it's like chicken omelet. i guess...

  חצי שעה אחר, אני בתוך צוללת רוקד לצלילים שביקשו להביא שלום: excuse me while i light my splif ומדליק. מיד עטים עליי ירושלמים רעבים, בטח שאני מכיר אותם, אני אפילו מכיר את איפה שהם נמצאים. הרעב הבלתי ניתן לשבוע ללעשן ולעשן עוד. והם שמחים כל כך כשהג'ויינט מסרב להגמר, שהם צועקים מעל המוזיקה: זה נס פח השמן! אתה הבאת לנו אותו.