הרוח של חוות להקת הבית

מחכים בטרמפיאדה בתוך חיפה לתפוס טרמפ לכיוון דרום. עוצר לנו רכב, למצפה רמון. למצפה רמון?! ממש היינו רוצים לנסוע הרגע למצפה רמון, אבל כבר יש לנו תוכניות בבת שלמה. זה לא רחוק ולא קרוב. הנה הזדמנות להפוך עוד שלט בכביש המהיר למקום עם חוויה.

    נהג צעיר חובש כיפה שטוחה ומקשיב לשיעור גמרא ברכב, הלהג האנליטי של התיכון מכה שנית. שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה [סנהדרין ד] אם ככה אז ככה, ואם ככה אז ככה ואם... אה, זה מה שלימדו אותך בתיכון? הוא מחייך. אותי לא. אבל שנינו גדלנו בחיפה. הוא מספר: כשהייתי ילד היינו צוחקים שיכולת לקנות דירה בהדר עם החסכונות שלך. רק מאה אלף שקל, ואפשר אולי לחיות בדירה הזאת, אך אני הייתי מתווכח על המחיר הזה, כי זה עלוב. היום המצב עצוב.  אח שלי למד הנדסת חשמל, הוא ואשתו עמידים פלוס והם קונים בחיפה דירה בנווה דוד [אחת השכונות העניות] אלו דירות שחדר המדרגות בקומה הראשונה מרוצף. אבל אם אתה עולה לקומה השלישית כבר לא השקיעו, המדרגות מבטון חשוף, שרק חצי רגל נכנסת בהם. יעני, צוחקים עליך ועוד קנית במליון וחצי. אבל אם אח שלי ילך למקום אחר [הכוונה לחו"ל] בטוח שהתנאים שלו ישתפרו. המצב בישראל הו כזה שהילדים שלנו יצטרכו להאבק על הקיום ולא בגלל הטרור אי אפשר לעשות קניות בסופר. כן, חיפה מזדקנת. בבית הכנסת בו אני מתפלל, אני הגבר הצעיר ביותר כבר שבע שנים!

מה עושה בחור בן שלושים פלוס שנפלה בחלקו ירושה? האם הוא יעשה את מה שהבנקאים והאמהות הפולניות רוצים שיעשה? האם הוא יקנה דירה מצ'וקמקת בבאר שבע, משהו עם שלושה חדרים עם וועד בית, אמבטיה נוטפת והפסקות חשמל? אולי הוא יטוס לחו"ל ויחיה כמו מלך עד סוף ימיו. הוא רווק, זה יכול להצליח לו. אבל לא לא, זה לא המצב. הוא הולך על השקעה טובה בנדל"ן, [כי המחירים רק יעלו]. כן, ואדמה זאת השקעה טובה בכל מקום. במיוחד בארץ, ובמיוחד אם זאת אדמת טאבו ולא מנהל, יעני זה פרטי . אבל זו אדמה חקלאית- חלקכם יגידו. אבל מה תעשה שם? אתה לא חקלאי! מה אתה בכלל מבין? אני מבין טוב מאוד.

    יורדים מהטרמפ שלנו בבת שלמה. הולכים בשדות, הבעל בית לא זמין בטלפון ואין וויז שידריך אותנו. מה עושים? שואלים אנשים ברחוב. אנו נעמדים ליד החקלאי הראשון שאנו פוגשים- גבר עם כתפיים כפופות לפנים מגולח למשעי עם משקפי שמש כהים יושב על mule  ומספר בדיחה לעובדיו הערביים, אבל כשהוא רואה את הזוג הצבעוני עם התיקים הגדולים נעמד מולו באמצע הבדיחה. הוא מפסיק לספר, מה אתם צריכים?

הצורה הסופית

    זה נראה כמו השרדות 2015. אם העולם היה נחרב, היינו מגיעים לבטח למקום כזה. ערימות של ציוד גינון וגידור מפוזרים בכל עבר. אוהל איגלו של ארבע אנשים, לול עם תרנגולות, כלבים על שרשרת שנובחים בקול בס עמוק. ערימת כלים מלוכלכת ונקייה, בגדים זרוקים בעירבובייה. האוכל אסוף בשקיות ותלוי על ווים כדי שעכברושי השדה לא יאכלו הכול. ויש המון עבודה לעשות, אבל אין מי שיגיד לנו מה לעשות. ובעל הבית לא נראה בשום מקום.

    שלושה ימים אחר כך, הוא מופיע. כל כך טוב לראות אותכם. ואנחנו מחייכים. מאיפה הוא צץ? יש כל מיני דרכים להרוויח כסף, אחת מהן היא לעשות פיילוט לתוכנית טלויזיה. בתוכנית שלו הוא מטייל עם זוג חמורים במדבר יהודה ופוגש כל מיני דמויות מעניינות.

יושבי החווה
יושבים בערב מול מדורה, תחת סככת פח גבוהה. הגשם חזק, אז כל חיות החווה מסתתרות יחד תחת הסככה: יש את האתון לוסי (על שם lucille ball) ואת החמור האצ'ה, אולי כוכבי טלוויזיה בעתיד, עם כלב חרמן וכלבה מעוקרת שקשורים במרחק נגיעה ביניהם, וכשהם משוחררים היא רוכבת עליו [בקטע של דומיננטיות], אלו רוח ולוקה. [לפעמים רוח גם רוכב לאורחים על הרגל.] בכלוב יש ארבעה צעירות תרנגולות, שלושה זכרים ונקבה אחת. למה כל כל הרבה זכרים? כי רק כך הם לא ילחמו זה בזה. אלו לא סתם תרנגולים, אלו תרנגולי קרב צעירים ויפים. לכל תרנגול יש ציפורן כזאת גדולה שבולטת מהרגל וכשהם נלחמים זה ממש נראה כמו קראטה תרנגולות. למזלנו, הם לא נקנו למטרת הימורים, אלא בשביל האסטתיקה.   
    אנו פוגשים פה עוד נווד-דייר אוהלים בן חמישים. הוא גר פה גר שם, ויש לו כמה סיפורים בשרוול. אני מאלו שעוד הספיקו להסתובב בסיני כשהיא היתה של ישראל. לעשות קורס צלילה בנואיבה... ירשתי פעם עסק מנעולנות מחבר שירד מהארץ, הוא הראה לי יומיים מה עושים ואיך. הייתי פורץ מנעולים של בתים ומכוניות. אך העבודה שלי היתה יותר מסובכת מזו של הגנב, הגנב הורס כדי לפתוח ואילו אני צריך להציל מה שאפשר להציל מהמערכת. בדלת פלדלת אני צריך לקדוח דרך הצילינדר הקיים ולהכניס חדש, לסובב מפתח ולפתוח את הדלת שלמה [בניגוד לגנב]. כשאני ירשתי את העסק לא קיבלתי אותו עם הוראות מפורטות של איך עושים, אבל למדתי לבד. היה רק רכב אחד שלא הצלחתי לפרוץ, וזו הvolvo הראשונה שלי. 

    בינו ובין האלקטרוניקה ניצב קיר או חסם. כל פעם שהוא גולש באינטרנט הוא מוחק אחר כך את כל ההיסטוריה. אין לו כתובת e-mail. וקשה לנהל עימו שיחה על אלקטרוניקה, כי המילים נופלות במין חלל ריק של חוסר הבנה. אתה משתמש בtape? מה אין לך usb? לא, יש לי  compact disc. מה אין לך i phone? לא יש לי נגן mp3. מה, בטח יש לך אוסף מכובד של מוזיקה. לא, יש לי חסך במוזיקה.
    יש אדם עם לב טוב, עם רצון לטוב, אבל הוא חושש מהחיים. אל תעשה ככה, עדיף לך לעשות ככה. תיזהר! את ה"פולניות" הוא אסף בדרך, כדי שתגן עליו. אבל ככל שמבלים עימו יותר, מרגישים מועקה שמתגבשת כמו גוש ליחה בגרון, עד ליריקה. והוא מרגיש את זה ועוזב לשבוע, לאוהל אחר שיש לו, אי שם בשדות. כאשר יצאתי לדרכים, רציתי לפגוש אנשים שלא גדלו בתנאים דומים לשלי, שלא גודלו להשכלה אוניברסיטאית ותרומה למדינה. ואז יום אחד פגשתי את אורי.
    סיפור חייו יכול למלא כרך שלא היה מבייש את ג'ק קרואק או את  צ'רלס בקאוסקי, כלומר עשה הכול, ראה הכול. ואם לא הכול, אז הרבה. פעם לפני הרבה שנים הוא עוד היה בבית הספר וקפץ כיתות. הוא לא זוכר כמה כיתות, זה היה בגלגול אחר. אבל בגיל ארבע עשרה הוא עזב הכול יצא לשוטט. הוא כבר הסתובב עשרים שנה עד שהוא קנה את השטח הזה. וכבר עבד פה ועבד שם.
     יש תחושה שהוא לכוד בין ה"עבר הרחוק" והעתיד הרחוק". מצד אחד כשהוא מספר על העבר, הוא נכנס לגלים נוסטלגיים כריינבואיסט צעיר ומורעל. יש לו הרבה חברים, בהרבה מהם הוא רואה משפחה, ממש אחים ודודים. והוא בן יחיד בן בנים יחידים. השושלת נגמרת בו. בדידות שמאיימת לסגור על הכול. אבל כשאביו חלה, אף אחד מהחברים לא עזר כמו שמשפחה הייתה עוזרת. ב"עתיד הרחוק" הוא רואה את החווה כמו שהיא תעמוד מוכנה למסדר של מפקד, אבל קשה לו לראות בשינויים הקטנים שקורמים אט אט עור וגידים "הצלחות" ו"התקדמות" אל עבר הסוף. זה טוב, אבל בהמשך יהיו...כך וכך וכך.

    

זו הפעם הראשונה שלנו בחווה שאין בה סדר יום. אפשר לקום בה בזמן שלך, לכתוב שעה, לשבת במים לעשן ג'ויינט בוקר להביט בגרגר הנחלים גדל לאיטו יחד עם הנחל.  באמצע דצמבר אין כמעט זרימה בנחל, אך ככל שיורדים הגשמים מתחיל להיות מקום לטבול בו. אבל המים קרים מאוד, ואני טובל רק ביום הלפני אחרון בחווה, וגם אז, אני נשכב במים רדודים ומתהפך מהבטן לגב כמו "שניצל".
    בהתחלה אינני מוצא את הצפון, מרוב זמן. זו לא קללה, וגם לא ברכה, זה פשוט שינוי של אלגוריתם הזמן המוכר מהחוות שבלינו בהם בשנה האחרונה. פה נחמד לבעל הבית שאנחנו נמצאים, אבל הוא לא צריך שנעבוד. במקום הזה, אני צריך למצוא את היוזמה ולעשות. אולי אנני עובד שעות על גבי שעות, אבל העיקר שיש התקדמות, אני בוחר לעצמי פרוייקט ומבצע. הקמת גינה עם ערוגות מוגבהות, מוקפת בגדר, עם השקייה.
       אנו משוקעים בתוך אוהל שנמצא בתוך מטע שסק על יד נחל זורם, מול הר מוריק. השעון המעורר שלנו הוא מסורים חשמליים של קק"ל ועשן של מדורת ההפסקה של אלף סיגריות וכוסות קפה שחור. עצי השסק מכוסים ברשתות צל של שלושים אחוז שהם בעצם נגד ברד, להקות של דבורים מזמזמות בין הפרחים, מאביקות את הפרחים בטבעיות, אך מעטות מצליחות לצאת מרשת הצל ולחזור לכוורת בחיים.
    האוהל נמצא בשדות החקלאיים, מצפון נמצא כביש 70, ומדרום שטח אש ויער אורנים. לאורך שהותנו בשדות, אנו מגלים שאנחנו כמעט אף פעם לא לבד: בלילה יבואו ציידי החזירים, אלו ערבים-נוצרים שבאו לצוד חזירי בר ובעקבותיהם נוסע ג'יפ ללא אורות. זה הפקח שצד ציידים. הוא יהודי מבית טוב שלימדו אותו לאהוב חיות ולרצות להשפיע על מה שקורה. הוא כזה והם כאלו. מרוץ עכבר חתול עכבר. בסופי השבוע ישטפו את השטח טרקטרונים ומשפחות של מטיילים. כך שהימים השקטים הם: ראשון עד חמישי. 

 

אתם חושבים שהאדם כבר גילה את הכול? בערבים אנחנו מצטופפים סביב מדורה ומקשיבים לסיפורים אודות התגליות של המאה. אתם חושבים שהתגליות של יבשות, של זנים חדשים ושל צמחייה הסתיימו? אבל ההפך הוא נכון. וכאן אורי מתחיל לספר דברים שנהיים מאוד מעניינים: האדם גילה לא מזמן קוף אדם שהוא שילוב של גורילה ושימפנזה, הוא הולך יותר זקוף מהם, הרבה פעמים על שתיים, הוא נשלט על ידי מטריארכיה, את רוב היום הוא מבלה בכל התנוחות של הקאמה סוטרה, הכירו את קוף הבונובו.
      גילו לא מזמן שבטים אינדיאנים שלא באו במגע עם האדם המודרני עדיין. כי כל פעם שעברו אנשים בקרבתם, הם התחבאו בעצים. אם זה אפשרי אז למה שלא ימצאו בעתיד את ביגפוט או את בנות הים?
    אתם יודעים שבני האדם המציאו כבר זימים? הרי מה זימים עושים? הם קולטים את החמצן שבתוך המים. זה מין דבר ששמים בתוך הפה והוא מערבל את המים בקצב שמוציא את האוויר הכלוא ישר לפה. והוא מותאם גם לעומקים, כך שלא תצטרך להתמודד עם לחץ, כי החמצן משתחרר בקצב מסויים. אבל הצבא האמריקאי קנה את הפטנט, וזה לא יפתח לציבור לעוד איזה חמישים שנה.   
  הוא מספר: בסוף כל קורס צלילה שלי הייתי יושב על ספינה ואוכל אבטיח עם בולגרית וקבנוס עם חברי הקורס. רק שהספינה טרופה והכול נעשה מתחת למים. איך עושים את זה? כשיש לך חמצן בפה, מפנים את הפה כלפי מטה ודוחפים את האוכל דרך הקירות של המים והשפתיים. אפשר לנשום ולאכול מתחת למים. אבטיח בטעם של מי ים הוא בדיוק כמו אבטיח עם בולגרית.
   ייתכן שהאדם בא מן הים. אתם יודעים שיש לנו בגרון דיאפרגמת ביטחון שיש לה תפקיד שאם אתה מקבל מכה בגרון, הוא ננעל ואז משתחרר. יש את זה רק לנו ולדגים, אבל אף אחד לא יודע למה. האדם המודרני הוא בסך הכול חולייה, יש לו תפקיד בשרשרת. נגיד הוא מזיז חיות ממקום למקום, חלקן נכחדות וחלקן משתרשות.
    לדוגמא בפלורידה, היו הכי פחות חוקים על אחזקת חיות. לאנשים שם היו חיות מחמד מוזרות. זוחלים מכל מיני סוגים, קופים. בגלל זה היה קל ונוח להביא אותן הביתה כחיות מחמד. יום אחד... פגע במקום הוריקן. נהרסו הבתים של האנשים, אבל החיות מצאו בית. עכשיו יש אנשים שהעבודה שלהם היא לתפוס את החיות הללו ולהרוג אותם. יש שם בעיה בנהרות שהאנקונדות הורגות יותר מדי תנינים בנהר. כן, שמעתם נכון. אנקונדות! איגואנות נופלות מהעצים. קופים ועוד זוחלים גרים טוב בג'ונגל הזה. ובישראל, אתם חושבים שיש רק דררות בעצם? יש המון סוגים של תוכים בבר. לפעמים אנשים משחררים אותם, לפעמים הם בורחים.

  

תמונות מהקופסא

זה מרגיע מאוד כשאמא באה לבקר בחווה עם נוף מקסים ואומרים: אני שמחה שאת לא חיה כמו הומלסית. גם אם את חושבת שהמקום דווקא מוזנח ואת חולקת סככה עם הומלס-נווד.

   עם רדת ערב, אפשר לנגן חצוצרה בהופעה מעוררת הדים לאורך הואדי. הכלבים בחווה מתחילים לילל יחד עם הצלילים הארוכים, ואז דרי היער ממול, התנים עונים בקריאת טבע וכולנו מחצצרים יחדיו. 

   יום אחד אני שואל חברה ששרה בהינדית. איזה מוזיקה מתנגנת לך בראש בדרך כלל? משהו אינסטרומנטלי או בלוז? כרגע דווקא מתנגן לי עיבוד של ענבל פרלמוטר, אבל על הבוקר עם הקפה תמיד זו איזו ראגה הודית. היא צריכה לטוס להודו לפחות כל שנתיים, כדי לשמור על המבטא הנכון בשירה.
  יונה ספר לנו כיצד נשרף לך התיק?

  המטבח מותקן בתוך שירותי נכים. האוכל מוחבא בתוך מקרר, שפחדנו להתקין כי חשבנו שהעכברושים יפרקו אותו כדי להגיע לאוכל. שותים קפה עם מלבין. לפעמים אנו אוכלים את המנצ'יס הכי ירוד. לחם טוסט על גחלים עם קטשופ. אבל לפעמים אנחנו משקיעים: עוגיות קווקר וחמאה על גחלים, לחם בגחלים עם עשבי תיבול, בראוניז :), מרקים וסלטים מכל עשבי הבר שבסביבה. ולמדנו גם דברים חדשים- לבבות וכבד עם בצל מטוגן.

    החמורים הכי חמודים בעולם כשהם מובלים על חבל, אבל רגע אחד שאתה לא בפוקוס בכניסה למכלאה והם פותחים בדהרה. אנבלה שואלת: מה עושים? מה עושים? ואני עונה בפשטות: רצים! חצי קילומטר אחר כך אני תופס אותם בשיטה הישנה של המקל והגזר, מושיט להם לאכול כמה עליי חרדל ואז שם עליהם את הרסן.
   כל יום קושרים את החמור והוא מסתבך בחבל, ואז יום אחד יש לך הברקה. קושר את החמור לצמיג אותו מילאת באבנים וצופה בו אוכל ברוגע כאילו שהוא קשור לעץ, עד שברגע אחד הוא נבהל ופותח בדהר אמוק והצמיג המחורבן יוצא איתו לדרך. בכלל חיות הם מתכון להרבה שמחה וגם הרבה כאב ראש.

    

בחורף התנאים בשטח קשים. יש יום שאתה רואה בו קשת אחת ונפעם, ויש יום שאתה רואה ארבעה קשתות מכל מיני זוויות ומקומות. יש יום שאתה יוצא לאסוף עצים במטע השסק בעת שיורד מבול, כי צריך אותם כדי להתחמם, אבל כשאתה מסתובב חזרה אתה קולט שבשמיים יש מופע אור-קולי של ברקים אדומים שגורם ללב שלך לדפוק בחוזקה ובמהירות. יש איזשהי ברכה לזה? או תפילה? רק שלא יפגע בך הברק!
     כל יום אנבלה יוצאת מהאוהל והולכת להסתכל איך הפטריות מתקדמות. יש ארבעה סוגים בשסק והן גדלות ונהיות יותר ויותר מעניינות.

יש ימים שקשה לאורי לצפות ברוח קשור, אז הוא משחרר אותו. ולכלב הזה יש חברה בפנסיון במושב, פינצ'רית מיוחמת. שתי קילומטר מפה, שזה כלום עבורו. חמש דקות והוא שם, הרי קוראים לו רוח לא? אז כשהכלב משוחרר צריך לשמור עליו ושבע עיניים. אבל זה לא תמיד עוזר. כך שאם אתם עוברים במקרה בשדות ושומעים שאגה שנשמעת כמו: רוח! [פאוזה שנותנת להד לשקוע]. בוא! תדעו שהגעתם למקום הנכון.