אתם יודעים איך עושים מסיק? קטיף זיתים אינטנסיבי. לא? בערך. אז אני אגיד לכם איך עושים מסיק! מאחר שמדובר בתהליך למידה, אז זה בא בשלבים: בשלב הראשון שישה אנשים מתפרשים סביב לעץ אחד, ופורשים בד יוטה מתחתיו. אחד מטפס על העץ וחותך את הצמרת, שנים שולפים מקלות מטאטא ובמבוק ומתחילים להכות את הענפים הגבוהים ביותר ושלושת האחרונים מולקים את הענפים הנמוכים. עשרים דקות עבודה על עץ אחד. אתה בטוח שככה עושים מסיק? זאת הדרך הכי ידידותית לעץ. אבל אז כשהצוות גדל בעוד שני אנשים, מתווספים עוד דעות. מה אתם עושים? ככה בחיים לא נסיים. [זה השלב השני] תקשיבו, כולם אוחזים במקלות, מה שלא נופל ברבע שעה מהעץ- הלך. עוברים לעץ הבא. ולעץ הבא. הבלבול לגבי שיטת העבודה מעניין כאשר כל מי שעובד הוא מורה בתחום עבודה במשקים חקלאיים. לא כל מי שיודע להוביל, יודע גם איך להקשיב. למי תקשיב? לבן אדם שגדל כל החיים שלו ליד זיתים ומוסק כבר עשר שנים או לבן אדם מאזור [מהמרכז]?
סביבת העבודה לא אידיאלית. אנו עובדים בנובמבר במטע לא מושקה, מאוחר בעונה ורוב הזיתים עוד ירוקים. והציפייה שתנובת השמן תהיה קטנה מבמקרים אחרים. העבודה הזאת מאומצת. צריך להתאמץ בהורדת הזיתים, ובאיסוף. בתחילת המסיק עוד משתובבים עם המקלות. אחרי שעה, פשוט מכים, חילוף, אוספים זיתים, חילוף, מכים שוב. מקל נשבר, מתחלפים. אנחנו מוסקים עבור שמן. שמן הוא המטבע פה. ככה משלמים לבעל הקרקע ולחברים שבאו לעזור. במקומות אחרים יש אנשים שיכולים לבחור אם לעבוד תמורת ליטר שמן לשעה או תמורת כסף. בסוף היום לוקחים חצי טון-טון של זיתים לבית בד שלוקח 70 אגורות לקילו ומקווים ל20% שמן. אנחנו עובדים משבע בבוקר ובצד המטע נערמים המקלות השבורים מבמבוק אורן ומקלות מטאטא. ובמטע ממול עובדים חבורה של ערבים עם מקלות פיברגלס. ממלאים דולבים של טון וממשיכים לעץ הבא ולעץ הבא בלי למצמץ. מקצוענים.
אני נשען על באלת זיתים שנחה על העגלה, הרוח גבית, עיני נפקחות לרווחה. ריח נעים נכנס באפי. זה רק אני או שהערבים פה הדליקו פייסלים? אלו לא הערבים. מאחורי גבי מופיע בחור ממושקף שמוליך על רצועה שני כלבי שמירה. וואלה, אח שלי. אתה נראה שאתה ממש צריך שאכטה. אתה יודע בדרך כלל אני מקיף את השדה מהצד השני. הוא מספר שהוא שומר על מוסך ובתמורה מקבל מגורים חינם. אני מעשן את סוף הג'ויינט, בסוף יום ארוך. מה שמגיע לך, מגיע עד אליך.
חקלאי אחד ניסה לגדל אפרסקים וגילה שהוא שוקע בחובות, אז הוא ניתק את אספקת המים, העצים התייבשו. עברו שנים והבת שלו הגיעה אחרי שלמדה חקלאות וחיברה את השקע חזרה. רק שבמקום להפוך לחקלאית אולד סטייל כמו אבא, היא הקימה יער מאכל. בתור צעירה בשלהי שנות העשרים לחייה היא מצויידת במוטיבציה ויוזמה יוצאות מהרגיל. יחד עם חברים ועמיתים לדרך,היא רואה איך החלקה הזאת תראה עוד עשר שנים, וזה בא כחלק מהראייה ההוליסטית שלה. האדמה תהיה קלה ודשנה, אבל אנחנו באיזור גדרה, האדמה פה דחוסה ויבשה. תחילת העבודה היא: לתעל את מי הגשמים מתעלות בין שדות לבריכות, לשתול עצים קושרי חנקן, ולתת לעשבים השוטים פשוט לגדול.
עברו ארבע שנים מאז הקימו את היער. עצי החלוץ גדלו הרבה, עצי הפרי גדלו מעט, האיזור מוריק. את המטרות הראשוניות מילאו- הכנסת יותר מים לאדמה מאשר משתמשים בה וכן לבנות שכבת טופסוייל טובה. המטרה הגדולה עדיין רחוקה- בניית מערכת אקולוגית עצמאית. לכאורה יש ביער הזה מין משתלה עם צמחים לא שגרתיים, כמו בצל רב שנתי שכל פעם שהוא נובל הוא צומח מחדש ממש ליד לכן שמו Egyptian walking onion או כמו קקטוס מקסיקני ללא קוצים ועם טעם של מלפפון. חשוב להם לאכול את הזנים שלא אוכלים בסופר, בשביל בנק
גנטי עשיר יותר. על רימון שחור שמעתם?בדומה לחוות עם ראייה תכנונית ירוקה יש כאן הרבה מקום ליצירתיות. איפה מוצאים מים למילוי בריכה בחינם? על הגג, בונים מרזב ישר לתוך בור באדמה ויש לכם בריכה בעומק שתיים וחצי מטר. איך מחממים מים בלי שמש ובלי חשמל? מעבירים את צינור המים בערימה של רסק גזם וכך בתהליך ההתפרקות הטבעי משתחררת אנרגיה. באמת, שישה אנשים מתקלחים בחווה ואין סוף למים החמים.
יער המאכל בקדרון משמש כמעבדת מחקר ללמוד כיצד עושים יער מאכל בישראל, בסביבה ים תיכונית. ההיסטוריה מלמדת היו פעם יערות במזרח התיכון. ואז באו התורכים ובנו רכבת. איך מחזירים את היערות למקום שהיה, הרי הידע שהיה אבד עם השנים והתרבויות הרבות שעברו במקומות הללו. זו מעבדת מחקר בהופעה חיה גם מלמד איך מקימים יער מאכל ותוך כדי לומד איך עושים את זה. אם זה נשמע מוזר, תשאלו כל אדם שעשה משהו בפעם הראשונה, זה עובד יותר טוב תוך כדי התנסות. למי שלא מגיע דרך אגב, לסיור כדי ללמוד איך לשפר את הגינה שלו, אפשר לקרוא בלוגים על קיימות והגינה ב בידיים. ואם סתם רוצים לדעת איזה צמח גדל לכם בגינה יש את עילם. יש אנשים שמשתפים מהידע שלהם. ולפעמים יש את מי שפשוט שולח את אבא לקורס פרמקלצ'ר ואז מתכננים איתו מחדש את הגינה, עם אי צף. יצירתיות אמרתי?
ביום אני עושה ייחורים של זעתר, מעתיק צמחים לעדניות גדולות יותר בערבים אני קורא על צמחים אחרי סופ"ש בו ליקטנו חרובים ובשלנו מהם ששה מתכונים. בלילה אני חולם על צמחים. במקרר יש כל מיני מאכלים מעניינים כמו: קמח ינבוטים, בלוטי אלונים כבושים. אנחנו מכינים מרק סרפד ובטטה, ממולאים של חובייזה ומרוות ירושלים [העלים מאוד גדולים]. כדי להסתדר עם כמו שפחות קניות, צריך לשנות את הרגלי הצריכה, אבל אחרי שמדברים זמן מסויים בשפת הפרמקלצ'ר גם מתחילים להתנהג אחרת. כמו לראות בדשא החורפי, שמיכה של אוכל בכמעט כל צמח מוריק בגינה.
הסלון הוא של כולם. כך אפשר לג'מג'ם עם פסנתר וחצוצרה או גיטרה- מפוחית.כשעובר מטוס סילון בשמיים כולם משתתקים, משום שלא ניתן לשמוע דבר, אבל כשיש ישיבת צוות של הקודקודים אי אפשר אפילו לדבר בטלפון בסלון, כי כל החדרים כאן בנויים מבד, דקים כמו נייר. אני מתרגש מזמרת אורחת בחווה, שרק באה לארוחת הצהריים. אפילו איני יודע את שמה, מה שהופך את המופע שלה לעוד יותר מרגש. חד פעמי. בערב, אפשר לשבת בחושך על תה וג'ויינט ולצפות במבזקים המהפנטים של פויז מהבהבים בצבעי הקשת. כשמגיע הלילה ובא לנו להתכרבל במיטה בתוך אוהל 11 צבאי נכנס דרך הדלת "הסגורה" חתול ג'ינג'י שנראה כמו נמר קטן ומתכרבל ביני לבין האשה. לפעמים פחות נוח לו ביננו ואז הוא עובר מקום. זה לא פשוט להתעורר חנוק כי יש לך משקולת של חמש קילו על החזה. .
סביב ארוחת הצהריים אנו מתווכחים על הודו. עבור מערבי נאור קשה לקבל את העובדה שיש קאסטות נמוכות בהודו ושבן אדם לא יכול לשנות את מעמדו הכלכלי-חברתי. זה מפלה ואיום. אדם נולד בשלשלאות. נהג ריקשת אופניים או הצ'אי וואלה שאין לו שם פרטי. הcommon sense לא עובר בין תרבויות. בתור מערביים, אנו ראים ב"קארמה" מושג של שליטה שהוכנס לתוך חיי ההודי באמצעות דת ההינדואיזם כדי לבסס שליטה באנשים. אבל אין שינוי תרבותי שבא בכוח יכול לשפר את הקיים. בעולם יש שני תפיסות עיקריות ביחס לתפיסת האני. במערב האידיאל הוא לנסות לממש את הפוטנציאל האישי ואילו במזרח האידיאל הוא לקבל את המציאות כמו שהיא. בישראלית זה לצאת פרייאר לכל החיים. אבל כיף לשבת ולהתווכח שוב על אופני תפיסה בלי להצטרך לעשות "לייק" למערכת. בסוף היום כל ברהמין שתפגוש בהודו יאמר לך שלמעלה יש אטמן אחד ושכל האלים וגלגוליהם הם רק התגלמויות שלו.
כולנו מפחדים ממה ששונה מאוד מאיתנו. בעוד אנו שותים מאטה עם בחורה ארגנטינאית, היא מספרת על השינוי הצפוי במולדתה. הדבר הבא שיקרה בארגנטינה זה התאסלמות המדינה! כבר עכשיו יש כל מיני מושכי חוטים ערבים. היום להתקעקע בערבית זה IN ואותיות סיניות הם OUT. גם באורוגוואי לא הגיעה אחרית הימים. למרות שהגראס חוקי שם, יש מלכוד. מדובר בשקר קפיטליסטי, כי הצמחים גדלים מזרעים של MONSANTO. תאגיד שיהפוך את כל העולם על פיו. זרעים שהם מוכרים לא נובטים יותר מעונה אחת. מי שרוצה זרעים טובים שיקנה באינטרנט.
אפשר לפגוש את השונה בעיתונות, ואפשר לפגוש אותו גם במכונית. הרי החיים תמיד מולידים לנו את המבחנים הקטנים שלהם. בודקים את נאמנותינו לאופן החיים שלנו. בודקים אם אנחנו באמת באמת סומכים. לא צריך להיות טרמפיסט כדי שינסו את סבלנותך. גם נהגים זוכים למבחנים הקטנים שלהם. אספתי מישהו על חצי ב'. הוא אמר שהוא מת לחזור הביתה, כבר שבועיים במילואים. כשהוא יצא מהאוטו המוזיקה באוטו נחתכה. הפלאפון נעלם. אני נוסע קדימה, אוסף אותו שוב. תגיד, יש מצב שעכשיו לקחת את הפלאפון שלי? שואל בדאגה קטנה. מה פתאום. בכבוד שלי! ואז הוא ירד מהאוטו. מה?! יש משהו גרוע מזה?
זה לא נראה כמו יער בחו"ל. אלו לא עצי ארז ואין פה איילי צפון שרצים לנו בין הרגליים. במקום זאת יש תרנגולות ושרקנים שמשמשים כמעשבים של השטח. הם מורידים את הדשא מגובה מטר לעשר סנטימטר. וגם הם מדשנים את הקרקע. יש כבר כמה אנשים שגרים בתוך ערימות קומפוסט עם קירות בעובי חצי מטר, יש להם אפילו חלונות. ובניין חי שנשתל, ויום אחד יעמוד שם עץ אחד שהוקם מ80 ייחורים של פיקוס. בגלל שהמקום בבנייה מתמדת יש כאן אנשים שבונים. אז אולי אני לא אהיה האיש שיחזיר את היערות לישראל, אבל השכן הראשון כבר הפסיק לרסס את התפוזים שלו. וזה אחרי שהוא ריסס כל החיים, מדובר בחקלאי עם נכדים. ומה הוא מספר? שהתפוזים לא נפגעו בכלל, ושהשנה הם הכי טעימים שהם אי פעם היו. השינוי בדרך.
אני גם רוצה יער מאכל עם וורדים!!
השבמחקשרה