להרגיש כמו כלב רטוב

ימים של נסיעות

 פרק א

ביום של נסיעות אני יודע שאני יכול להוריד את הרגל מהגז. אני רוצה להתקדם כמה שאני יכול, אבל איני חייב להגיע. וכשלא חייבים להגיע, אז הרבה דברים נהיים פשוטים יותר. כמו הזמן, פתאום הזמן אינו פועל נגדך, הוא פועל לצדך, אתה יכול לשבת מתחת לעץ אורן שנמצא קרוב לצומת בזמן שיורד גשם ולחכות. הרי כמה זמן ירד גשם? חצי שעה? אולי חצי שעה. הרי אנחנו בארץ בה אין ממטרים ארוכים בדרך כלל. זה לא סקוטלנד, ובטח שלא ניו זילנד. ומה אנו עושים בזמן הזה שאנו יושבים מתחת לעץ, היא מתבוננת בטיפות שמנת שזולגות מקצה המחטים מטה ומעוררות את הצמחייה לחיים. ואילו אני קורא בספר שרגע לפני הצלתי בקריית עמל מהגשם. surely you must be joking, mister Feynman 

   כל תחנה עולה שוב השאלה: לאן אתם מנסים להגיע?  והתשובה שלנו היא: דרומה [כמובן]. יש לכם מפה? יש לנו מפה של כבישי הארץ, אבל עדיין אנחנו לא יודעים לאן הכביש הזה נוסע, כי מסעפים הם מורכבים במיוחד כשאתה בא ברגל. הנהג שעצר לנו יכול להיות כל אחד, אם הוא עצר, זה אומר שהוא רוצה לעזור לנו, אבל קודם כל צריך להבין לאן נוסעים כמובן. אנחנו בצומת קסם, בצומת נחשונים, בצומת השומרים,  פעם הנהג ממליץ לנו לחכות לבא אחריו ופעם הוא מראה לנו בוייז שאנחנו צריכים ללכת לשוליים של כביש מהיר, כי אין דרך אחרת לקחת טרמפים דרומה. 

     בין צומת קסם לצומת בית קמה, אוספים אותנו רצף של נהגים עם אהבת השם. אני הייתי חילונייה פעם, חייתי בעולם של תענוגות. טיילתי בעולם, היו לי חברים, הייתי עושה קארטה, לסמים למזלי לא הגעתי. חזרתי בתשובה, היום אני בחב"ד. עיניים חומות מלאות סקרנות ושפתיים מחוייכות עם שמש של קמטים מסביב לפה. יש לכם את החת"ת? מה זה. חומש תהילים תניא, זה ספר ששומר עליכם. חומש זה... תהילים זה... תניא זה הספר שכתב האדמור... שהיה ממשיכו הרוחני של הבעל שם טוב. היא מצטטת לנו שושלת של אדמו"רים וייחוסים שאין לנו עמהם שום קשר. ומסבירה שזה ספר עם הנחיות אמוניות לאדם הדתי. אם אתם חוששים לגבי משקל עודף? יש את זה גם במיקרופילם. לפני שאנו יורדים היא מסבירה לנו שהשכינה מכוונת את מעשינו ושכל יהודי שאנו פוגשים מעלה את ניצוצות הקדושה. 

    הגשם מתחיל שוב ואנו עולים עם נהג עם שיער קצר וכיפה שנחה בין הברכיים. עשיתי שליחות שנתיים ברומא. ההרגשה היתה שם שיש קהילה. בית הכנסת היה מקום המפגש של כל היהודים, גם אם באת בשבת ברגל או ברכב. הייתי אחראי שם על הנוער של בני עקיבא, קומה מתחתיי היו הנוער של השומר הצעיר, ולמרות שהמטרות ביננו היו שונות, יכולנו לעשות פעולות משותפות. פה בארץ, מדגישים דווקא את ההבדלים ולא את המשותף. כך שאם ירצו לעשות פעולה משותפת בין בני עקיבא ועזרא, ששניהם חובשי כיפה, אי אפשר לדבר על זה אפילו. בגלל כל מיני הפרדות של בנים ובנות. ברומא, כולם שייכים לקהילה. לכל מקום שאתה בא, אתה מרגיש את מה שאין לך בבית. 

   נהג רזה ובלונדיני עם עיניים בשני גוונים של כחול שמזכיר לי את מוקי מספר: היינו חבורה של חברים שרצינו ללמוד השרדות בטבע, לפי השיטה של טום בראון. בשומרי הגן זה לא הסתדר, עשינו מפגש איתם והמורה הבליט בו בעיקר את ההבדלים ביננו. היה ברור שהוא לא סובל לא דתיים ובטח ובטח שלא מתנחלים. אז החלטנו ללמוד לבד, היינו נפגשים ליומיים שטח כל כמה זמן ובונים מלכודות, עושים הסוואה, מדליקים אש בלי גפרורים. לפעמים היינו מוצאים מורים שהסכימו ללמד אותנו. כשעלה הנושא של בניית קשתות [חץ וקשת], שמענו על איזה בחור, אמרו שהוא אחד המורים הכי טובים בארץ, אבל לא ידענו איך להשיג אותו כי הוא חזר בתשובה ושינה את שמו. איך נמצא אותו? באותם ימים זה היה תחילת הפייסבוק, אז איך מוצאים בן אדם? אבל היתה תוכנה של משרד הפנים שנפרצה קראו לה אגרון, והכרתי את האנשים הנכונים, שהצליבו את הנתונים שנתנו להם ומצאו לנו את אחותו של האיש הזה. היא חשדה במניעים שלנו, כי אמרנו שאנחנו רוצים ללמוד משהו ממנו. אז הוא התקשר אלינו, והסביר שהפרק ההוא של חייו כבר עבר... בסוף שכנענו אותו ללמד אותנו בניית קשתות. עברו הרבה שנים מאז, יש לי שתי קשתות לא גמורות שמעלות אבק בבית, היום אנחנו כבר חברים, ועל זה אומרים: עשה לך רב וקנה לך חבר (פרקי אבות א, ו).

   

אחרי שעתיים בתחנת אוטובוס, הייאוש מתחיל לבצבץ, החושך כבר ירד וכבר שלפנו את כל הקלפים שהיו לנו: עשינו שלט, ניגנו, ניסנו לחוד וביחד. אבל אף אחד לא נוסע דרומה. לנתב"ג. לא תודה. לשומרייה. גם לא. לתל אביב. לירושלים. אפילו חיפה. אבל משם יצאנו לדרך. אם היינו סוחבים את האוהל, כבר היינו ישנים בשדות, אבל אחרי שעתיים ושבעה מכוניות שעצרו, אנחנו מבינים שדרוש איזשהו שינוי. תמיכה טכנית. אחת מקומית אומרת תלכו שם לכביש 40, נגד שאוכל שווארמה מצביע לאותו כביש ואומר לנו לכו לשם לכביש 6. והמפה מראה שהכבישים הללו מקבילים. אבל הרי אנחנו לא נעמוד בשוליים של כביש מהיר? סופת ברקים בדרך אלינו, והרי ייאוש, כבר אמרנו?

    בסוף יהיה בדואי שבדיוק נוסע לאוהל שלו, מרחק חמישים מטרים שרואה אותנו הולכים במקביל לכביש מהיר ויציע לנו עזרה ויקח אותנו רטובים עד לשד עצמותינו ברכב עם מושבי עור חומים בהירים. ואחר כך, כשנבין שבצומת הבאה, הכביש בשיפוצים ואין תחנה, ננסה טרמפ לחץ והרכב הראשון שסימנו לו יקח אותנו. הנהגת מספרת לנו על גישה חינוכית שדומה לנו, שדוגלת בנוודות, אילן גור זאב. כשהיא מורידה אותנו בצומת, בגשם זלעפות היא דואגת. אתם בטוחים שאתם לא רוצים להכנס לבאר שבע?

פרק ב

לחיות בהווה דורש מאמץ לפעמים. זה אומר לשחרר את הרסן. לוותר על שליטה במצבים. לא תוכל לומר לעצמך: אני אף פעם לא אחכה כמו כלב רטוב לצד כביש ואהיה נתון לחסדיהם של זרים. לא תוכל למנוע סבל מעצמך, ולהאחז בנוחות ובבטחון אישי. זה אולי לא הדרך הכי פופלארית לחיות, אבל השחרור מהשליטה טומן בחובו אור פנימי ומקום לקסם [trail magic בעגת שביל האפאלצ'ים]. אתה נותן לדרך להתגלות, ומקבל את גורלך בהשלמה. כך קורה שרגע אחרי שפרשת את המזרן שלך מחוץ לחנות סגורה בעשר בלילה, יתקשרו עימך חברים במדרשת בן גוריון וישימו אותך בצימר ללילה. 

    הדרך מולידה אפשרויות שאנחנו לא היינו מעלים בנפשנו. בוקר גשום בשדה בוקר שולח אותנו אל נחל צין בשטפון. ירידה בשביל באדמת חוואר מגלה לנו אומנם להקה של יעלים שמסתתרת תחת קיר מגשם ורוחות. הזכרים מביטים בנו ונוגחים זה בזה. בדיקת מצב. סוליות נעלינו גבוהות בעשר סנטמטר מבוץ בצבע בז'-אפור. ככה נוצרים שטפונות. ככה גם מתעייפים. הרוח מפילה את אשתי לרצפה ואני מחשב מסלול מחדש. 

   אנו יושבים על גדת נהר חום שרחב מהירדן. הכביש נגמר, אך אנשים באים מצטלמים והולכים. סלפי לפייסבוק. עם האוטו בתוך המים, עם הילדה בתוך המים. והפקח מעיף מדי פעם מבט, ככה בדיוק אפשר לההירג. עוצמה של טבע. שומעים את זרימת המים עוד ממעלה ההר. קצין עם נעליים אדומות ושלוש פלאפלים על הכתף ממליץ: יותר יפה בחניון העליון של עין עבדת.

   הולכים בגשם זלעפות במדבר צין. זה דבר אחד להיות רטוב בגשם וזה דבר אחר להיות רטוב בגשם במדבר צין. קר מאוד ורוח יבשה מקשה עלינו את ההתקדמות, זה מזכיר לנו את הרוחות הפטגוניות בדרום ארגנטינה. זוג שנוסע למצפה רמון אוסף אותנו. תגידו, אתם יודעים איפה אפשר לראות שטפונות? שאלה נכונה בזמן הנכון מביאה אותנו ישר למפלי הקטרקטס בבוץ. והפסקת פיפי מאחורי השיחים מביאה אותנו לפסמון זהוב [אולי זה מכרסם אחר] שישן שנת חורף על מצע של קש ליד שיח מלוח קיפח.

   הזוג הצעיר שמח כל כך שהוא פגש אותנו. זה לא היה קורה אם לא היינו עוצרים לכם! אנחנו מחכים לראות דבר כזה כבר ארבע שנים! גם אנחנו שמחים שהם עצרו לנו, משום שאם לא היו עוצרים, היינו ממשיכים לעמוד בגשם אלכסוני. אבל אנחנו לא עונים, כי "אין בעד  מה" זה לא בלקסיקון שלנו. וכשאתה אומר "תודה" על "תודה, אתה מבטל את הכרת התודה. אז במקום זאת אני שותק ומחייך.

    

נחל צין

 

קשת במצפה רמון