בימים מוכי טרור אלו. חייו של הנווד נמצאים תחת התקפה יותר מבימים אחרים. אל תיקח טרמפים עכשיו, אומרים אלו [קוראי העיתונים] ייתכן שתחטף. אבל אז מגיע החלק המבלבל בו אומרים לך: גם אל תיקח אוטובוסים ייתכן שתדקר. אה, אבל אם יש לך רכב אל תסע בכביש באיזור של כפרים ערביים כי הם כולם רעים רעים רעים. קשה לעמוד בכלל ההתחייבויות הללו, במיוחד משום שצריך להמשיך לנהל חיי שגרה. ואם יש אנשים שצריכים להמשיך לעבוד, לגלגל את הכלכלה הישראלית ולשמור על צמיחת ה GDP, אז יש גם את האנשים שצריכים להמשיך לנסוע, להמשיך לפגוש ולהפגש. ואז קורה שפעם ב[לא תמיד], יהיה את המישהו הזה שיעצור לך ממש בתוך העיר וייקח אותך כמעט עד מקום חפצך, וידלג על כל האזהרות.
מאז שהתחלנו את ההתנדבות במקומות בארץ, הרחבנו את מושג ההתנדבות מפסטיבלים לחוות ומחוות לבתים עם גינה. עכשיו יש משהו חדש: שוליות. אם בפסטיבל אתם תרוקנו שלוש דליי קקי ביום ובחווה אתם תהפכו אדמה עם קלשון אז כשוליות אתם תבנו מחצלת מאב קנה [סוג של "במבוק"] או תלבדו מאות שוונצים של צמר בצבעים. אבל יש קאטץ' אחד קטן: אינכם עובדים תמורת אוכל ומגורים. אתם עובדים תמורת ידע. ואם יש במקרה סדנת קליעת סלים בימים שאתם נמצאים, אתם צריכים להרוויח את שווי הסדנא. בבית צמוד קרקע צמוד למטע זיתים ולשלושה מחסני חומרים, יושבת אשה עם שיער ארוך כשל רפונזל וקולעת סלים. בעודה עובדת על סל שהולך וגובה, תחילה עד גובה מותניה ואז עד גובה כתפיה ומעלה, בן זוגה המאפיר צועד עם סיגריה מגולגלת בזיוות פיו עוסק בתיקונים וסידור הציוד שבמחסנים. ואיזה ציוד הוא זה? עלים וענפים יבשים. בתחום הקליעה בחומרים טבעיים יש עונות שבהם הזמן קצר והמלאכה מרובה. יש לגזום ולאסוף חומרי גלם כגון: סנסנים מעצי התמרים וענפים מהחוטרים של הזית או אילת המסטיק או צמחים אחרים. זה מצריך להטוט בין עשרות עבודות קטנות.
הבית צנוע, כלומר: חוץ מזה שאין טלוויזיה גם מתקלחים בתוך קלחת שממנה לוקחים דליי מים בכדי להוריד את המים באסלה. בכיור יש קערה שאוגרת את המים מהשטיפה. מים אפורים כבר אמרנו? זה עבור העצים. במקום תמונות, על הקירות תלויים סלים ודוגמאות קליעה שונות. בכל מקום פנוי בבית יש סלסלאות מחומרים טבעיים: קש, גומא, סנסנים ועוד. הם נמצאים על מדפי הספרים ובמטבח הסכ"ום מתייבשים בתוך סלסלה, יש כפות קלועות למרק. סלים לפירות וירקות, לעטים וניירות.
במשפחה הזאת מדברים עברית
מתובלת בניבים, מדליקים נרות בשבת ואוכלים אוכל בדואי בגאווה. בערב שישי שואלים אותי אם אני
צמחוני. אני עונה שאני לא. אבל הילד שואל אותי אם אני אוכל טרף. מוזר, בדרך
כלל שואלים אותי אם אני אוכל כשר, מה זה עכשיו? לארוחת הערב. מגישים
מנסור: אורז צהוב מוגש על מצע של פיתות סאג' (כמו מצות: קמח, מים, מלח)
ובשר גדי מבושל בלבן ומרק בצל. הכי לא כשר עם קבלות. קבלו: גדי בחלב אימו.
כשמדברים עם יונית קריסטל מקבלים את ההרגשה שזו אישה שלא רוצה שינצלו אותה. היא משמשת כמיכל עם ידע וכל מי שבא אליה, בא כדי לצרוך את
הידע הזה. כשבאנו אליה כבר שמענו עליה, היא מאסטרית לקליעה ומסורות עממיות. הנה אשה
אנרגטית עם מזג כוחני ומפוזר. יש לה הרבה רצונות וצרכים. בעלה חושב שהיא work a holic, אבל בתור בן אדם שלא עובד הוא מנהל חיים די שלווים. כשצופים בה מהצד רואים אשה שהקו בין עבודה לפנאי מטושטש אצלה, היא עסוקה בעשייה שלה, יש לה הרבה פרוייקטים שרצים בעת ובעונה אחת: או שהיא הולכת ללמד סדנא, או שהיא קולעת סל במרץ, טווה צמר, צובעת
צמר, הולכת לאסוף חומרי קליעה, ממשיכה לקלוע עד חצות.
אנחנו נמצאים ביבניאל, שהיא מושבה ותיקה בת קרוב למאה עשרים שנה. כאן יש כבוד למורים. בכיכר העיר המרכזית יש פינה לזכר המורה האגדי, אבל בימי הורים של כיתה ו' ידונו בתפריט למסיבת פתיחת שנה במקום לדון בילדים. יבניאל מורכבת מארבעה יישובים-מושבים שחוברו יחדיו. המושבה חילונית עדיין, אך
כיום, כשאתה אומר שאתה מיבניאל חושבים שאתה חסיד ברסלב. למה? בעקבות "הצדיק מיבניאל" הרב אליעזר שלמה שיק, עדיין לא צועקים "שאבס" ברחובות. אבל כבר מפיצים את הבשורה. איש בלבוש שחור עוצר לנו טרמפ ואומר: הטרמפ הוא בתמורה לזה שתיקח ספר. הספר היה שאלות ותשובות של הרבי על דברים שרחוקים שנות אור מקיומי. תקרא בספר וגם הנה, קח גם את הצוואה של הרבי...בדרך כלל אנחנו די שמחים לגור בתור אוהל. כך אנו לומדים לחיות עם זה שחם ולח או עם זה שיורד הגשם הראשון. האוהל ממוקדם בגבול של שטח חקלאי, אז בבוקר מוקדם אנחנו מתעוררים ממנוע של טרקטור ובטוחים שהזקן בן השבעים ידרוס את האוהל. מתוך האוהל אני שומע אותו משוחח עם בתו תוך כדי עבודה בשדה: אלוהים ברא את כל היצורים בחמלה. למה אלוהים ברא אותי? אם הייתי יודע את כל התשובות לא הייתי פה, הייתי מרצה באוניברסיטה! [במרלע] בדיוק. השיחה בינו לבתו מתבצעת בקיטועים. אני שומע רק את הצד שלו בשיחה, ועדיין אפשר להבין את השיחה, בדיוק כמו ב"מר מאני" של א.ב. יהושע.
לילה אחד אנחנו חוזרים לאוהל
ומגלים שנמלי הקציר פתחו את כביש איילון על האוהל שלנו. אי אפשר להכנס לאוהל
בלי להעקץ. וזה כואב! גם אי אפשר לישון. כי כשנשכבים שומעים:קאח קאח, קאח קאח. אלו ידיהם העסוקות של הסוציאליסטים העתיקים שסוחבים קטעי קציר מפה לשם, גרירות מתחת לרצפת
האוהל. זה נשמע יותר גרוע מתקתוקו הער של שעון [למביני דבר]. אפשר לראותם כמו צבא שמתקדם
וכלום לא יעצור אותו, אתה תזוז קודם. ואחרי שבועיים בהם אנו מזיזים את האוהל מצד אחד של השדה למשנהו, אנו מגלים שרצפת האוהל מלאה חורים like swiss cheese.תנו ליונה מאצ'טה והוא מיד מתעורר לחיים. מרגיש את הforce כמו לוק סקייקווקר, את ההרפתקנות כמו אינדיאנה ג'ונס עם שוט וכובע. נכנס לג'ונגל עם מטרה לחתוך כמה שיותר במבוקים באורך של שלוש מטרים, בנחל שליד היישוב. רק שיש פה לפני ויש פה אחרי. ההתלהבות שבסרט הרפתקאות הופכת לסרט אימה כאשר מתגלה שיש חיים בתוך הג'ונגל. בפעם האחרונה שנתנו ליונה מא'צטה זה היה בג'ונגלים של ריו דה לה פלטה... ואחרי שלושה ימים טרופי שינה בגלל גירודים מטריפים הוא הלך סוף סוף לרופא עור.
גם הפעם ניסיתי לשמור על המסורת הדחיינות עד שמגירוי מקומי הפכתי לshrek. ארבע עשרה שעות אחרי מועד העקיצה אני נעמד בלשכתו של רופא משפחה אפרורי, עם לחיים רפויות ומבט עייף. למה לא באת קודם? המסדרון ריק מלקוחות, אבל אני לא חושד. מה אני חשדניסט? אבל כשהרופא מזמין את האחות לתוך המשרד ומתייעץ עימה איזה טיפול כדאי לתת לעקיצת דבור. אני חושד בכשרים. זה כמו חוק השווארמה. תלך למקום עם תור ארוך ואל תלך למקום בלי התור ועם הזבובים, כי אז תחטוף קלקול קיבה.
מעולה
השבמחק