Do your work, struggle, carry on...

 כשאתה נווד, אתה כל הזמן צריך לענות על שאלות. מה שאתה עושה הוא לא ברור מאליו. אנשים רגילים העוסקים במקצוע שלהם, בסידורים שלהם, במערכות היחסים שלהם, ובפאן שלהם לא קמים יום אחד ונודדים. אפשר לטייל בחו"ל, אבל למה לטייל בארץ? אפשר לא לעבוד, אבל למה לא לחתום אבטלה? אם אפשר לעבוד בחוות, למה להתנדב? מה יוצא לך מזה? כמה זמן מהחיים שלך תבזבז? אין פה נכון ולא נכון, רק שיטות חשיבה ושיטות פעולה. בספר שקראתי לאחרונה, ד"ר ז'יוואגו אומר: האדם נולד לחיות, לא להתכונן בשביל החיים. וזה בדיוק הרגע בו התחלתי לעבוד.  

      
       שמעתי שחזרתם לבית זית. איפה אתם גרים? אצל איזו משפחה? איך היה הטיול? אבל בארץ יש רק שתיים שלוש חוות... שמונים?! וואו. ואתם ממשיכים בחיים הללו? [טום בראון אומר בגשש: כשהיא באה במילים, האמת, היא תמיד נתונה לפרשנות] יש פעמים שהסיפורים שאני מביא איתי הם כמו משב רוח מרענן לאנשים ויש פעמים שהסיפורים הללו מדגדגים את חיידק השינויים של אחרים. אך השינויים הגדולים בחיים בדרך כלל באים לנו בהפתעה על דרך המלך ומפילים אותנו לרצפה, אי אפשר לתכנן אותם מראש. תמיד יש סיבה ללמה אנחנו מי שאנחנו היום, כמו שחקנים בהצגה שמחכים לסוף מערכה כדי לרדת מהבמה להתרעננות, כדי שנוכל לחזור לבמה, אותה במה, כל החיים.
          זה לא כל יום אדם מוצא את עצמו בקבוצה בה הוא היה שותף לקושי של כל אחד ואחת. פעם זה היה בפרידה מאמא מול הדלת של הגן, ופעם כי חבר "לשעבר" לקח לו את הצעצוע, ופעם נוספת כי היתה התנגשות בין הרצונות שלו לבין הרצונות של אחרים. לא כל יום אדם מוצא את עצמו בקבוצה בה הוא ניגב לכולם את הטוסיק, למי שקטן יותר זה היה בחיתול ולמי שגדול יותר, זו הרטבה בשינה או פיספוס אחר. בגן ילדים יש לא מעט סיטואציות מביכות, שממלאות את הלב בחמלה. זה כמו לבלות בגן יום שאינו נגמר, בין משחק לגבולות, וצריך אותך בשביל להביא את האיזון חזרה.
 

   מה אתה היית עושה אם היית תקוע באותו מקום? וכל יום היה בדיוק אותו הדבר? ושום דבר שעשית לא היה משנה? [ביל מאריי, לקום אתמול בבוקר] אם ניקח את המטפורה של הנהר ונעמיד אותה מול שיממון השגרה נגלה שגם אם הנהר הוא אותו נהר, אתה משתנה כל הזמן. אינך הגנן שהיית בשנה האחרונה, אתה הגנן של השנה. הפעם כשאתה שר לילדים "אני אוהב לשוט בסירה שלי" אתה שר על הרפתקאה טרייה והילדים מביטיים לך בפנים בפליאה, כי גם הם רואים את זה. וכשאשתך מספרת לילדים בגן שלה סיפור לפני השינה, היא לא צריכה להמציא להם סיפורים, היא יכולה לספר להם על רעיית עיזים באחו... ממש כמו בשירי הגן של תקופת השבועות. חנן ועליזה ישבו בשדה, חנן הרועה ועליזה השה...
       כל אחד מחפש משמעות. מחפש חוט סיפורי שיקשר בין הכול. אז כשסבתא שוכבת במיטה בית החולים נאבקת בייסורי הגוף הזקן ושואלת: מה עשיתי בחיי שזה מגיע לי? היא מפרשת את חייה לפי שכר ועונש. נכדתה מספרת לה שהיא לא היתה אשה רעה וזה לא מגיע לה, אבל אלו החיים, חיית הזדקנת ועכשיו הסוף. שתי קומות למטה, באותו בניין נולדה נינה, מזל טוב אומרים לאם, איך היתה הלידה? סוף והתחלה, מעגל החיים מודגם בשרירותיות ואכזריות, ואין דרך לסטות מהמסלול, רק לפרש אותו על פי הצרכים הנוחים לנו, כדי שנוכל לסחוב הלאה.
      אם הייתי עשיר או לפחות היתה לי העבודה שאני רוצה, כל צרותיי היו מתגמדות. אם הייתה לי אשה או מערכת יחסים תקינה, הצרות הגדולות בחיי היו מתגמדות. אם היו לי ילדים... הייתי מאושר לחלוטין... או שמח בחלקי... הייתי דן את החיים לכף זכות. נורמלי כמו כולם. בלי ליפול לקלישאות, אי אפשר לחיות את כל האפשרויות, אפשר לקרוא עליהם, לחלום אותם, לציין אותם. a man must accept limits and cannot give into the wild desire to be everything and everyone to everything and everyone אדם צריך לקבל את גבולותיו ואינו יכול להכנע לתשוקה להיות הכול וכולם עבור כל דבר וכל אחד [סול בלו, איש תלוי].