תיירים במזרח התיכון

סלינה מניו זילנד ודום מצרפת מטיילות במזרח התיכון. אחרי חודש בירדן הן נכנסו לישראל דרך אילת. בטרמפ הראשון הנהג שאל אותן אם הן מעשנות והם אמרו מיד שלא, וחייכו אחת לשנייה בכדי להמתיק סוד. פשוט, בדיוק גלגלתי פייסל... והן נשמו לרווחה ועישנו איתו, מחייכות ביניהן. בטרמפ הבא לכיוון ירושלים לקחו אותן שני גברים ערביים שאמרו אחד לשני: אנא מסטול.. וסידרו אבקה לבנה על הפלאפון עם כרטיס אשראי והסניפו. זה היה מין קריסטל שהפך לאבקה. הם לא הציעו לבנות והן לא רצו, לנסות.  

 

מזרח תיכון זה טיול שונה אקזוטי. לא צריך ויזות, בישראל חותמת על דף תספיק, כדי להשאיר את שאר האיזור פתוח לתיור, אבל צריך לדעת איפה להיות ומתי. ספרדי ממוצא ניגרי וצרפתייה מבקרים בישראל. יומיים על הספה שלנו הופכים לחמשה, הביקור נעים. נכנסים לסמטאות העיר העתיקה בצד הנוצרי ומקבלים מנוד ראש לקראת האשה בשמלה עד הברכיים, אך דנדון לשלילה על הגבר במכנסיים הקצרים. למחרת, הם יותר חכמים, למרות חום קיץ של חודש יוני, הם באים עם ביגוד יותר ארוך, ושל לכיסוי כתפיה החשופים של האשה. בכותל המערבי קופצים עליה עם בד, כדי להאריך את החצאית שלה עד לרצפה. והיא מקבלת בהבנה, כי לפחות היה מן הסכם: תכבדי את המנהגים שלנו, וביציאה לקחו את הבד בחזרה. אבל בהר הבית בסוף גשר המוגרבים עמדה אשה שמשכירה פיסות בד קטנות ל"כיסוי וצניעות" של הכתפיים, שהיו קטנות בהרבה מהשל שהיא הביאה. והיא מדגימה. נשמע ונראה קטן משל של שתי מטר על שתי מטר. זו תעשייה של כסף. מושחתים. אנחנו מחייכים בהבנה.

גרמנייה צעירה מבקרת על הספה שלנו ליומיים, עיתונאית בראשית דרכה. סגנון דיבורה קצר ובלתי מתוחכם, מראה ארי וחיוך נעים. מטיילת עימנו במושב עם הכלבה, ומספרת על ילדות שבה מספרים לה על האשמה של דור ההורים והסבים, בבית הספר היו מלמדים אותם את העובדות, אך לא היו נותנים להם אף פעם להביע את הרגשות שלהם. בטלויזיה היו כל הזמן פרסומות נגד מה שהיטלר עשה. ובשיחות בין חברותיה בגיל מבוגר יותר, התחילו עולות הרגשות, על רגשות של אשמה.

אדוארדו ולנה, צעירים מברזיל עושים טיול סביב לעולם, כהפסקה מלימודים פוליטיים. מה אתם עושים כאן, כשהמונדיאל מתרחש בדיוק בבית שלכם, בעיר שלכם? בתשובה הם עונים שאין להם לב לכדורגל, אך למראה עיניים סקרניות הם מוסיפים שבדומה לאולימפיאדת סין, המדינה עשתה רבות כדי לטאטא את העניים מחוץ לעין המצלמות. ובברזיל העניים גרים על הגבעות לעיני כל. לישראל הם נכנסו דרך סיני. חופים אינסופיים של חול ורוגע, אחרי שבוע, בכניסה לכנסיה, הם גילו שהשעון שלהם מאחר בשעה כבר שבוע. על טילים ואל קעידה הם כלל לא שמעו.

הם משאירים לי אוסף של סרטים בינוניים עם אל פאצ'ינו משנות השבעים ויוצאים לנאות סמדר. אחרי שבוע הם חוזרים, כיף להם בארץ, רגוע. עד שאנו קולט את פניהם המחייכות מחוץ לחלוני בעת צפירה. מה זה? מה עושים? אני מחייך אליהם ומסביר, אבל לאן הולכים? בעיקרון למקלט, רק שהמקלט של המושב הוא מחששה של פיפי ובאנגים ללא מנורה. בום. הם מפסיקים לחייך. מה? זה בדיוק הרגע בו אם אתם לא צריכים להיות פה תלכו צפונה. בום בום.