לשנה הבאה בוודסטוק ירושלים

אני לא יכול לומר שממש רציתי לבוא

יום חמישי בארבע וחצי התחיל הפסטיבל

אי אפשר לבוא במכנסיי דגמח מאובקות וריח של כלב

אז איחרתי קצת, אספתי את האשה הבאתי בגדים נקיים ומצלמה

כרטיסי הכניסה היו די יקרים: 140 ש"ח, 

אני שומע את הפקידה שואלת את האיש לפני, היפי עם שיער לבן כיפה וחולצה צבעונית

"אתה במקרה חייל? או מתחת לגיל 15? אולי ירושלמי?"

זו התשובה שהם מחפשים תמיד, לא משנה איפה אתה, תמיד חשוב לדעת מי אתה, כי אתה ציבור בוחרים פוטנציאלי. של ניר ברקת, במקרה הזה.

נכנסים לאיצטדיון קראפט, המקום הנידח הזה ליד חניית "בית החייל" ותזמורת המשטרה, דשא סינטטי מכסה את רצפת הבטון של מגרש כדורגל, בקצה אחד אפשר לקנות: דונאטס, צ'וריסוס, נקניקיות טבעוניות או קרטיבים עשיית יד.  בקצה השני חולצות סגנון גואה בגזרות מוזרות וצביעה פסיכדלית. הקהל רובו ככולו אמריקאי בגיל העמידה עם ילדים. הם היו שם, לפני שהם חזרו בתשובה. עשרות מחצלות פזורות מול במה מקרטעת עם שירי בוב דילן, בלי נשמה. אז אתה שואל את עצמך ככה אם זה עלוב כל כך בגלל ש- כל כך מוקדם, השמש עדיין גבוהה בשמיים, אולי זה בגלל שהזמר לא התחמם עדיין או הקהל שלו שיושב בשיכול רגליים ומסתכל על ילדים בתזוזה מתמדת, אולי זה כי הרגע חזרת מעבודה בה אתה שובר אבנים ארכיאולגיות עם פטיש חמש קילו וקצת מוזר לך לעבור פאזה בלי החלק הממסטל, עננות עשן נעימות עוברות דרכך ואין לך לב לבקש שאכטה ממישהו שנראה כמו אבא

כדרך פסטיבלים, יש לך זמן להתחמם קצת לקראת האווירה. ללכת אל ולקראת. סיבוב אוכל. סיבוב קניות. הפסקת סיגריה. משחק קלפים. משחק עם ילדים מזדמנים. לאט לאט המוזיקה משתפרת ואתה מבין שרק הקדמת. it's all about timing. הרי מדובר בפסטיבל של אחר צהריים אחד, וזרקו על בוב דילן. הרי בסך הכול מדובר בחבורה של להקות ישראליות שמנגנות רוק של היפים, הזמן כמו עוצר מלכת וברקע שכונת נחלאות עם הגגות האדומים.

תמונות שנזכור מהמאורע הם: אשה מבוגרת עם מלא קישוטים בשיער צועקת לתוך מיקרופון i remember when i was in woodstock! לחייה רזות ושקועות מחיים על הקצה ואז שרה שיר על אהבת חינם, because that's what woodstock was all about. חרדי אמריקאי שצועק לך god bless you!! god bless you!! ואז עוצר לבדוק english or hebrew? ואז קם בחיוך וחוזר לרקוד בקהל המעורב. ילדה בת אחת עשרה מנערת מקל עם סרט צהוב בתנועה מהפנטת מסבירה לי שכך עפים דרקונים סיניים, במהירות מצד אל צד ומנתרים על פני הקרקע. וגם מוסיפה סוד קטן. איך לראות פיה, תחפש בחורף פרח ולא רקפת, תביט בו דרך אבן עגולה עם חור... לרקוד למוזיקת לייב של לד זפלין בוואלס מתואם עם כפות רגליה על רגליי. והכי טוב לצעוק את השיר hey jude עם קהל של כ200 איש, כשהבמה מוצפת אנשים, להודות שתמיד רציתי להיות בביצוע כזה ולא נולדתי. להרגיש שאני חייב לנצור את הרגע בליבי, ולא במסך של אייפון מזדיין.