בין רגבי עפר לשברי סיפורים

הסיפור שלי עם ארכיאולוגיה מתחיל במטבע. טיול משפחתי בנחל ציפורי בשנות התשעים, ילדים מתרוצצים בהיפראקטיביות, אבא משחק עם מדדים של אור ופיזיקה של התצלום, אמא מצביעה על פרחים ומונה את שמותיהם לקהל נעדר, וילד בן שמונה, כורע על הקרקע ומחפש אבנים בצורה ובגודל של מטבע. בניחוש פרוע היית אומר שאין לו סיכוי, הוא מחפש על השביל בו הולכים המבקרים. תיבת אוצר עם קטיפה אדומה שבחדרי ריקה כבר, כי המטבע אבד בעת ניקיון הבית. ואולי כך מתגלגלים להם מטבעות ברחוב או לחורים בקירות.

לחפירות ארכיאולוגיות לא מגיע כל אחד. מצד אחד אין עבודה שלא מכבדת את בעליה, חוץ מעבדות מודרנית וזנות. מצד שני לכל אחד יש את סדר העדיפויות שלו, ולכן: עבודה זמנית לשלושה חודשים, שלא צריך להתחייב אליה ולכן אפשר לעזוב בכל עת ועת, שהסיכויים להיפצע בה גבוהים ולא יהיו ימי פיצויים, שעובדים בחוץ (מתחת לצליות שחורות), ושקמים בזריחה אולי לא מתאימה לכל אחד. הצד הטוב הוא שאפשר להיכנס לכושר, לגדל יבלות בידיים, לשאוף כמויות אבק כמו בביסל"ש, לפגוש אנשים רבים, וללמוד קצת היסטוריה ופוליטיקה בדרך.

העבודה עצמה פיזית בעיקר ולא דורשת מחשבה. עשה מה שאומרים לך, ונסה להבין מה אתה עושה מאוחר יותר. יש לך בוס ולכל בוס יש את הבוס שלו. יש בוסית רגועה ויש בוס עצבני, יש כזה שעושה את העבודה ויש כזה שלא מספיק לעמוד בקצב, יש כזה שמבקש יפה ואומר תודה ויש אחר שבא בדרישות. צריך טבלת אקסל כדי לחשב למי ולמה זה טוב. אחרי עונת החפירה אפשר לקצר ולומר שהעבודה היתה למלא ולרוקן דליים, שנמצאו ונהרסו חדרים, היו כדים שבורים ושלמים, וגם חופן חופניים של מטבעות אכולות קורוזיה. מה זה אומר לנו? לא הרבה. דעו רק זאת: שהארכיאולוג כמו פילוסוף ספקן, אינו "יודע" דבר הוא רק משער השערות, אחר כך המדריך טיולים מספר לך סיפור מלא "עובדות" ואז אחרי עונת החפירה אתה מבין עד כמה שברירית ה"אמת" שבסיפור.

עיקר החויה מתרכזת באנשים, הם שמוציאים את העבודה מהמונוטוניות שלה, בין אם משימתך היא לשבור אבן עם פטיש, לעדור או לטאטא פיסת אדמה עד שיהיה נקי, השיחה היא שתעביר את הזמן ולא אותך על דעתך. העובדים באים ב"תקופת אמצע" של החיים. אולי הם באמצע התיכון, אולי הגיעו לא מזמן לירושלים או השתחררו מהצבא ואולי פשוט לא מצאו עבודה במקצוע שלהם. בגיל שבע עשרה זה די נחמד לקבל שלושים שקל לשעה, אך בגילאי העשרים פלוס, כבר מבינים שפרנסה זה דבר קבוע. ושוב פעם הסיסמא: עבודה עד סוף העונה...יש כל מיני סיפורים: על שמאלנים וימנים כבר שמענו, גם גזענות שמית זה לא דבר חדש, חיפוש עבודה נוחה לחיים הסטודנטיאליים, מחשבות על איזה עיר לגור ללימודים, עם חברה בלי חברה, זה כבר מוכר. הסיפורים שקצת שונים הם אלו על נער בתיכון שנתפס על שימוש והתרחק בנס מעבירה על סחר, נער אחר שכבר נמאס לו לעבוד בעבודת כפיים כי הוא כבר עובד מגיל 13 והתיכון ממנו והלאה, צעירים שעלו לישראל לבד והקשיים שבדבר. בפעם הבאה שאלך לכותל המערבי אסביר לאשתי איך קרענו להורדוס את הצורה ומצאנו- את סלע האם.