יש מידות בגן עדן

זו היתה אמורה להיות חופשה בהודו, ואז אולי טיול בירדן או אולי קמפינג בחוף הבונים, הכול היה נשמע טוב, כל דבר שלא יכלול טיול בארץ ישראל גדוש בהמונים. איכשהו התגלגלנו לחיפה, העיר בה גדלתי ולטענתי שעד היום לא הכרתי, לפחות לא כמו שצריך. חיפה, העיר העצובה בה גרים אנשים בעוגת שוקולד בשכבות, לא מתערבבות. זה נכון שיש ים ויער, אך בהם אפשר להיתקל בהרבה פחות אנשים מאשר בקניונים שצמחו בכל פינה, כמו פטריות אחרי ה, מבול של תופעות לוואי אוכלים ומאכלים את העיר חיפה. needless to say אם אי פעם ביקרתם, בטוח הייתם שם, יום ולא יותר.

הוחלט לבסוף לעשות חופשה בחיפה, בבית של ההורים ולגלות מחדש את היופי שאבד, מרחובות ילדותי. את הערב הראשון בילינו בעיר התחתית, בשוק התורכי שקיבל את התואר "מתחם 21", ביקור בחנויות עיצוב שההרגשה בהם נעה בין wow לi can do better than this. הופעת חינם של רונה קינן קיבצה קומץ אנשים שקראו לה "מבול" ונפלה עליהם שלווה גדולה, כמו פתיתי שלג. בין שיר לשיר פניה של רונה הבוהקים מזיעה ביקשו מפית מ"יעקב קבב" וקיבלו גליל שלם לקול מחיאות כפיים. בערב אחר שמענו ג'אם סשן בeli's והבנו למה זה מביך נגנים לבקש מהבעלים לא לשיר, כי הוא נגן טוב וזמר נורא. בג'ק והאפונים המוזיקה טובה כל הזמן וחומוס לצד sex on the beach זה משכר במידה טהורה. 

ארוחת ערב בשמוליקיפוד, מסעדה פופלארית כל כך שצריך לשמור על כיסאות הסועדים בשבע עיניים, אשר חולקת חצר עם מרתון רישום פומבי שכולל מודל חי ומוזיקה מזרחית. סיגריה משותפת עם שירה ושי, זוג שהותיר את הילדה אצל סבתא, ויצא לעיר. אמא שיכורה ומאושרת בעוד אבא מספר על ברזיל, מדברים על ירוק. שם הכול פתוח, נגיש ואילו פה. הם ביקרו חברים בדרום וישבו בזולה המושלמת מוקפים בגדר חשמלית, וזה נראה איכשהו הגיוני הוא אומר באי אמון, כשחיים פה מתרגלים לזה ואז זה נראה הגיוני. 

ביקור ראשון בכנסיית סטלה מאריס, והקשבה למיסה של קבוצה ברזילאית, חבל שלא הבאתי רשמקול. במורד שלוש מדרגות נמצאת מערת אליהו עם פסל ותמונה, שולחן עמוס נרות ותחושה של קודש חובקת גבולות. [אם במקרה תרצו לבקר במערת אליהו אלטרנטיבית, יש אחת בתוך בית כנסת, במורד ההר]. אם אמשיך במסלול החינוכי אשקול ללמוד במכללת גורדון לחינוך הקרובה, שמשקיפה על נוף מדהים של ים בצבע טורקיז ורכבת צעצוע עוברת ליד ספינות וצוללת במוזיאון חיל הים. בעת ירידה במדרגות של הגנים הבהאיים אנו שומעים על דת אוניברסלית, שמאמיניה רואים בגנים בחיפה את גן העדן. כלליהם נוקשים כל כך שאם בחוקה כתוב "לא תשקר" ושיקרת, אז אתה כבר לא בהאיי. על העצים בגן יש שבלונות שמכתיבים את המידות של אידיאל היופי בגן עדן.

 ביקור בים יש תמיד דגל אדום והמצילים מעיקים על השוחים בדיבור מתמיד ברמקול ודרישה להענות לציווייהם. המים סוערים, והעננים מפריעים לשיזוף של אשתי. שותים בירה קרה ושוכבים על מגבות מתחת לפרגולות גדולות ובוכים על כך שבארגנטינה היינו שותים כרגע מאטה ואדומים כמו לובסטרים. ביקור ביער הביא אותנו לחי בר. שם הרצו לנו על שריפה שכילתה 25 % מיערות הכרמל, האורן הוא עץ דליק, אש מטפסת במעלה הגזע, מציתה את הצמרת ומפוצצת אצטרובלים אשר מתיזים לשונות של אש לרדיוסים של יותר מ40 מטרים. הם נשמעים כמו חסידים של עץ האלון ואף יותר של היחמור הפרסי. אותו יחמור היה בהשאלה לפרס לפני אלפיים שנה ועכשיו הוחזר לישראל בעת המהפכה החומיינית, יש לנו, בארץ ישראל, את האוכלוסייה הגדולה בעולם [של היחמור האיראני] take that אחמנדיג'ד!