לנסוע בארץ, ולהרבות בנסיעה, להרבות במפגשים, פעם זה נחמד לי ומעניין ופעם בא לי שזה יהיה אחרת. לומר לאדם אותך אנני מכיר, אך אותך אני רוצה להכיר. ספר לי על הרגליך, ספר לי מעט ממעשיך. ולהקשיב. לא כדי להיות צודק, ולא כדי להוכיח אותו. יש הרבה מה ללמוד מאחרים, גם החד פעמיים וגם אלו שחוזרים ונפגשים עימם. מה רצונך? מה מעשיך? ואז יש לי את הזמן להכנס לי לחורשת היער ולשבת לבד עם עצמי, כשהאשה ליד מודטת. רגע שקט, התריסים בהצללה.
זרימה של אנרגיה
אני בביקור בבית קשת, זה הזמן שלי עם חברים. אפשר לשבת ולדבר בזמן שהזאטוט משחק מסביבנו. כאשר הוא שם את הכתר על הראש שלו הוא מלך. עכשיו הוא אומר: יונה, בוא לבקר בארמון שלי. אז אני קם והולך לחדר השני, אבל אז הוא מסתובב שם ומביט בי כמו הייתי חלק שלא במקום. לא. הוא אומר וזו פסיקה של מלך. תצא מהארמון ואני אזמין אותך. לך לפה- הוא מוליך אותי אל המשקוף שבין החדרים ומצביע על מדבקה שבה שלושה דמויות מצויירות, מרדכי היהודי ומאחוריו שני שומרים בחליפות סגולות. עכשיו מרדכי היהודי לא מעניין אותו, השומרים הם מה שהוא רוצה שאני אראה. תחכה פה, לידם. ואני אקרא לך לבוא.
 |
| שלדג זברה צד על הירדן |
השמש שוקעת, והגיע הזמן לחזור אל המקלחת, וארוחת ערב, ובדיוק אז- גיליתי אוצר. מחוץ לחנות יד שנייה של הקיבוץ יש 4 שקיות אשפה כתומות מלאות באוצרות. בגדים, תיקים, ציורים וספרים. פעם מצאתי נגן מוזיקה בכזה מקום, ופעם מצאתי ספר שאני עוד זוכר שקראתי. ומה אני אמצא הפעם? אני שולח את המשפחה לבית, עכשיו אני המלך, לכו, ואני אגיע בהמשך... אחרי עשר דקות מגיעה אשה שבאה לחפש משהו בחנות, ואנחנו מציצים ביחד. זו לא בדיוק חנות, זה מבנה שמשמש לאחסון והחלפה, שוק קח-תן. ואז היא פונה אליי: אבל מה אתה מחפש?
אני עומד בתוך גן ילדים אנתרופוסופי, או ברוח של ה. מרגיש מוכר, הצעצועים חמודים, אבל אני מחייך לעצמי, הירקות שאני סורג טובים יותר. זה מה שהביא אותי לסרוג ירקות. מולנו יש 2 דלתות שהיא רוצה שאראה. היא אומרת: באחת יש מחסן בדים, ובשניה החנות. מאיפה תתחיל? קודם נמלא את הצרכים שלנו, אחר כך... נכנס לחנות מתנות קטנה עם פריטים שנעשו עם המון כוונה והשקעה. האשה, נעמדת מול מרכולתה ואומרת לי שאמא שלה היתה באסטיונית בשוק הכרמל עשרים וחמש שנה, כתמי השמש על פניה המנומשות לא מכהים מהתחושה שמולי ניצבת אמנית ואשת עסקים, זוהרת בכוחותיה הפנימיים. אבל ככה עושים.
אבודים בג'ונגל של כבישים
שישי בערב, אני עם האשה ואנחנו קצת אבודים. לאן ללכת? לאן הולכים? הכול היה טוב ויפה כאשר היינו בסידורים או בביקורים אצל חברים. היא הלכה למעגל שירה עם כוהנת האור והחושך, ואילו אני ישבתי וסרגתי אצל חברים. מה עכשיו? כשנפגשים יש את הניצוץ הזה של האור. כל כך התגעגענו, וכמו שאומרים ודבק באשתו והיו לבשר אחד. אבל רגע, יונה! סבלנות. זה לא הזמן.
הזמן עובר ואנחנו בנסיעות לקראת התחנה הבאה, חפלת יומולדת או ביקור של חבר באזור. טוב, מה שיקרה קודם. אבל אנחנו רחוקים מהמימוש של המטרות הללו. וכשהלב מאבד קשר עין עם המעיין, הוא מאבד את הסיבה. למה אנחנו נוסעים לשם? עוצרים במקום כדי לשאול את האני הפנימי- למה? וכמה זמן יקח להגיע לשם טרמפים. החישוב נהיה פשוט, שישי בערב, כבר אחרי תשע, אולי כדאי לעשות משהו אחר, משהו אינטימי. אז שינינו כיוון.
אני לוקח את האשה שלי לתוך החורשה, אין לנו ציוד לחוץ, לא מזרן שטח ולא שקי שינה, רק סארי הודי באורך של שבע מטר ורוד וירוק, מעט מכוער, אבל בריח של הודו ועם רקמות ידניות. היא קצת מודאגת, מה נעשה עכשיו? אפשר לראות את חצי הכוס הריקה, ולכעוס, ולרטון. אבל זה לא מה שהולך לקרות כאן. הרי בקלות אפשר להפוך את היוצרות. אנו מניחים את התיקים במקום שנראה נטול נחשים, רצפת היער רטובה, כי ירד גשם, אבל הסופה כבר מאחורינו. ואז אני הולך לכיוון הכביש, שולף סכין אופינל ומתחיל לחתוך דשא וקש (נשרן הדוחן ושיבולת שועל יבשה) עד שיש לי ערימה מכובדת שאותה אני זורק על הקרקע והופך למזרן של מלכים.
להגיד שהיה נוח? לא היה. אבל מזרן הקש עשה את מה שהוא היה אמור לעשות- בידוד מהקרקע. והיה קר? כן, היה קר. אז ישנתי עם בגדים. והיו יתושים? כן, היו ועקצו אותנו. ואיך קמתם? וואלה, מזה טוב. תסביר לי איך? אה, קיבלנו זריקה של אינטימיות, כמו מיצוי של זוגיות. כל הלילה התכרבלתי בתוך הדבר שהיה הכי חם, והכי קרוב שאפשר. וכשעלתה השמש והיינו רעבים, אז נשנשנו פירות יבשים והתחלנו ללקט עשבים. לא רעבנו ללחם, וכשנגמר המים, לקחנו טרמפ עם בחור שסיפר שלפני יומיים הוא היה בחתונה בטובא-זנגרייה ופתאום התחיל מבול. אז מה עשיתם? היה צריך לקפל הכול ולהכנס פנימה. וואלה, אני חושב ומחייך על הבוקר הספרטני שחוויתי. הם נכנסו פנימה והם בדואים! מה, זה תפס אותם בהפתעה?
אבודים בג'ונגל של כבישים
שישי בערב, אני עם האשה ואנחנו קצת אבודים. לאן ללכת? לאן הולכים? הכול היה טוב ויפה כאשר היינו בסידורים או בביקורים אצל חברים. היא הלכה למעגל שירה עם כוהנת האור והחושך, ואילו אני ישבתי וסרגתי אצל חברים. מה עכשיו? כשנפגשים יש את הניצוץ הזה של האור. כל כך התגעגענו, וכמו שאומרים ודבק באשתו והיו לבשר אחד. אבל רגע, יונה! סבלנות. זה לא הזמן.
הזמן עובר ואנחנו בנסיעות לקראת התחנה הבאה, חפלת יומולדת או ביקור של חבר באזור. טוב, מה שיקרה קודם. אבל אנחנו רחוקים מהמימוש של המטרות הללו. וכשהלב מאבד קשר עין עם המעיין, הוא מאבד את הסיבה. למה אנחנו נוסעים לשם? עוצרים במקום כדי לשאול את האני הפנימי- למה? וכמה זמן יקח להגיע לשם טרמפים. החישוב נהיה פשוט, שישי בערב, כבר אחרי תשע, אולי כדאי לעשות משהו אחר, משהו אינטימי. אז שינינו כיוון.
אני לוקח את האשה שלי לתוך החורשה, אין לנו ציוד לחוץ, לא מזרן שטח ולא שקי שינה, רק סארי הודי באורך של שבע מטר ורוד וירוק, מעט מכוער, אבל בריח של הודו ועם רקמות ידניות. היא קצת מודאגת, מה נעשה עכשיו? אפשר לראות את חצי הכוס הריקה, ולכעוס, ולרטון. אבל זה לא מה שהולך לקרות כאן. הרי בקלות אפשר להפוך את היוצרות. אנו מניחים את התיקים במקום שנראה נטול נחשים, רצפת היער רטובה, כי ירד גשם, אבל הסופה כבר מאחורינו. ואז אני הולך לכיוון הכביש, שולף סכין אופינל ומתחיל לחתוך דשא וקש (נשרן הדוחן ושיבולת שועל יבשה) עד שיש לי ערימה מכובדת שאותה אני זורק על הקרקע והופך למזרן של מלכים.
להגיד שהיה נוח? לא היה. אבל מזרן הקש עשה את מה שהוא היה אמור לעשות- בידוד מהקרקע. והיה קר? כן, היה קר. אז ישנתי עם בגדים. והיו יתושים? כן, היו ועקצו אותנו. ואיך קמתם? וואלה, מזה טוב. תסביר לי איך? אה, קיבלנו זריקה של אינטימיות, כמו מיצוי של זוגיות. כל הלילה התכרבלתי בתוך הדבר שהיה הכי חם, והכי קרוב שאפשר. וכשעלתה השמש והיינו רעבים, אז נשנשנו פירות יבשים והתחלנו ללקט עשבים. לא רעבנו ללחם, וכשנגמר המים, לקחנו טרמפ עם בחור שסיפר שלפני יומיים הוא היה בחתונה בטובא-זנגרייה ופתאום התחיל מבול. אז מה עשיתם? היה צריך לקפל הכול ולהכנס פנימה. וואלה, אני חושב ומחייך על הבוקר הספרטני שחוויתי. הם נכנסו פנימה והם בדואים! מה, זה תפס אותם בהפתעה?
מכניס לאווירה מיוחדת. נוגע בחלקים של להיות משתתף בעקיפין בטיול מצד אחד, ואך גם מקרב לפילוסופית חיים ייחדודית שלך מאידך. ראייה ייחודית מאוד. תודה.
השבמחק