את האופק רואים מגינות החיים

נפלנו להם בול כמו שהם נפלו לנו. חיפשנו חווה להתנדב בה. מהיום להיום. כלומר... חשקה נפשנו בעבודה מסויימת ועשינו את הטעות הידועה של- לא להתקשר לעוד מקומות ולסמוך על האפשרות האחת. אך כשהאופצייה הזאת נפלה, התפוררה הנאמנות לעבודה אחת והתחלנו להתקשר לכל הבא ליד. אתם צריכים מתנדבים? אפשר לבוא לראות? באנו ונשארנו. 

   זו חוות עיזים שזקוקה לשני מתנדבים פעילים. היו להם שניים או ליתר דיוק: שתיים. לכל אחת הייתה התחייבות לזמן מה, אבל אז... אחת הלכה לטיול של שבוע באירופה, להיות nanny של מליונרים על יאכטה באירופה, וקיבלה קביעות. והשנייה הלכה לבקש הארכה לויזה שלה בדקה ה90 ועלתה על המטוס. מה עושים? קצת פאניקה, אין מתנדבים. אבל איך? הרי לפני רגע לא היה צריך לתכנן תכנונים לטווח הקצר. כל זה היה אתמול, ואז אנחנו באנו. איך זה קרה?

לילה בריינבו- יער אמציה

    אז הנה, גם לנו יש סיפור. הלכנו לריינבו אביב. אבל מה? לא הייתם בריינבו השנה? אז היינו, אבל יש כל שנה בארץ פעמיים. בחודש חשוון וניסן, והגיע כבר הזמן להקים כפר ביער ולנגן. וזה קרה. הגענו, התמקמנו. כבר הכרנו שכנים אחדים, והיו לנו הזמנות לכמה אחרים. אבל היום לא יצא להפגש, אז מחר... ואז בצהריים אנחנו יושבים ביער, מגלגלים, עוברת ניידת על הכביש. אה? מה זה? עוברת עוד אחת. חשבנו אולי פשיטה משטרתית, החבאנו פרח בשיחים. עישנו ושלום על ישראל. מה יהיה? עברה כבאית. מעניין... מה זה? הניידת חזרה וכרזה ממרחק זה נשמע כמו רעש, כמו לשבת מחוץ להופעה עם surround זה אולי נשמע טוב מקרוב, אבל מתרחקים ואפילו אי אפשר לצייר את המילים, הכול מגוייד כזה סיבי ומסורבל. הלכנו לשוטר ושאלנו: מה יש? שריפה מתקרבת. אבל אנחנו ישראלים, ושאלנו: וכמה זה רציני? בוא נגיד, שלפני שעה היא היתה במרחק שש קילומטר מכאן ועכשיו היא במרחק שתי קילומטר. אנחנו מבקשים שתפנו את האיזור. זה כבר משהו אחר, אנחנו עוצרים במקום, מה עושים? ללכת עכשיו או להודיע לאחרים ואז ללכת? להודיע ואז ללכת.

    מגיעים למרכז העניינים ופוגשים את הדלוקים והנהנים, שמעתם? אתם כבר יודעים? השמועה חלפה לה כבר ביער [הייתי אומר כמו אש בשדה קוצים, אבל זה היה יותר כמו אש בתוך שדה קוצים ירוקים ולחים]. והיו כבר קולות שאמרו: זו קונספירציה, זו חלק ממדיניות ההפחדה של המשטרה, כוחניות לשמה. ומה?! תנו לעשן בשקט. בן אדם מתרחק לו לאיזה הר עם שני עצים ומערה ואומרים לו גם מכאן לברוח! אבל אנחנו קיבלנו reality check בריינבו. יש סכנה, ברורה ומיידית. לכו עכשיו. ואנחנו הלכנו, אנחנו הולכים עדיין, מתרחקים מסכנה מתקרבים להרפתקאה.

חוות עיזים בהר. כאן גרה משפחה, אין עוד משפחה כזאת בכל הארץ. אחד אוסף דשא כל בוקר כדי להאכיל ארבע דורות של צרצרים, אותם הוא מאכיל אחר כך לעכבישים במעבדה. לשני מעבדה עם חיידקים וביוסקופ. לשלישית חדרון מוזר בתוך החווה בו היא מכופפת ומחברת בין אבני חן ומתכות נוצצות. רביעי יודע הרבה, אבל באנשים מבין קצת פחות. חמישי מהטיפוס שעושה, בלי הרבה דיבורים, ניסיון יש לו כבר בחיים. אלו חברים שרצו לגור מחוץ לעיר מצאו חווה שחיפשה דרך להתחפש למשהו אחר. כי אחרי שמונה עשרה שנה לבעלים קצת נמאס, בוקר אחד הוא התעורר ואמר: אני עם עיזים גמרתי. וזה לא צחוק, הרבה דברים הוא עבר שם בחווה, ויש לו כבר צו פינוי על הראש מעל שמונה שנים. אבל כשנמאס נמאס, ותמיד יש איזה פראייר אחר שירצה לגור ביער עם: עיזים, כלבים, תרנגולות וחתולים. רק לך תסביר לכל בן אדם שבא לבקר שאין גבינה. רק היום? לא אין יותר. אבל למה?

    החווה ממשיכה למרות הכול, הדיר הדלדל מ140 ראש ל40. וזה מה שמאפשר יחס אישי לכל עז [לתרנגולות אין שמות]. שמים לב לא רק לכתמים וצורות הקרניים שלהן, אלא גם לאישיות ולצרכים אישיים, בעיקר בעת החליבה הידנית. עיזה בשם "עלמה" ידועה כהכי בעייתית היא הכלאה בין כלב לעז. כי פעם כשהייתה קטנה גידלו אותה בבית ואז כשגדלה החזירו אותה לדיר וניסרו לה את הקצוות של הקרניים. והיא פשוט זקוקה ליותר אהבה משאפשר לתת ליצור הממש לא חמוד והעצבני שהיא היום. לכל אחד יש סיפור על נגיחה שקיבל מעלמה, ויש לדעת איך להתנהל עימה.
   גם כלבים יש כאן, ולכל כלב שם של בן אדם. איתי הוא המנהיג, זה כלב שמירה קווקזי עם רסן מתוחכם שמאפשר להחזיק צב בשיניים אבל לא לנשוך. והוא מפורסם במצב רוחו הלוחמני. בפגישתנו הראשונה הוא כמעט אכל אותי. בשנייה הוא נהם על אשתי ובשלישית הייתי בתחתונים והוא היה בלי רסן. זה רק עד שהוא יתרגל אליך. תבין, הוא לא אוהב זרים... יש עוד 3 גברים חסונים: יהושע עם העיניים הנעימות {אבל כששועלה היתה מיוחמת הוא קרע לכולם את הצורה [איתי היה עם רסן]} בוריס וציון הסטלן [תמיד מגיע אחרון, ואם יש אפשרות נשאר בחווה] ושולה החמודה שמנענעת את כל גופה לשלום.

יונה ויסמין

בוקר של רועים. נודניק ב6:00 בבוקר, ואז קפה עם שפריץ מהעטין של העיזה. חליבה ידנית ואתה מתפלא איך לא הולך לך. והם מסבירים לך: אתה תופס כך. כל האגרוף סוגר. ולוחץ. וכשאתה מנסה את מה שנראה כפשוט זה משפריץ לעז על הרגליים ועל המכנסיים שלך ואתה מקלל. אוף! you're fucking it up. ואז אחת משתעלת ומפליצה באותו הזמן, ואחת מחרבנת ואחת בועטת- ואסור! שכד החלב שבין רגליה ישפך. זה התוצר.

אנבלה וקטנה

   יוצאים לטיול, כלומר ארזת ארוחת צהריים וספר. ויוצאים למרעה. זה קצת כמו להיות מדריך של קבוצת ילדים, רוב הזמן הם איתך. עיזים הם חיות די מפוחדות, כלומר אם תפתח את הדלת לדיר ותלך הן לא יתרחקו הרבה. והם הולכות אחרי מי שמוליך אותן. אז זה לפחות מעודד. אתה הולך בראש והעיזים הולכות מסביבך, אין כאן את הכלל ש"לא עוברים את המדריך", אבל רועה טוב יוצא למרעה בראש העדר וחוזר בסופו. אתה מתרגש, הנה אתה הולך בראש עדר של עיזים. עשר מטר אחרי הכביש אתה עוצר ו... כלום. כלומר הרבה דברים קורים, אבל אתה עומד שם. והן אוכלות, בולסות, מבסוטיות על כל דבר ירוק, לא אכפת להן שהן לועסות עכשיו סירה קוצנית או דשא. טעים. אתה הולך עוד עשר מטר עוצר. הולך עוצר. הולך עוצר. ואז אתה כבר פותח את הספר, קורא בנחת שלוש עמודים ומרים את האף ויש לך עז לועסת בפנים. עוצר שוב לקרוא, מרים את הראש יותר לעיתים קרובות יותר. כל פעם שמסתכלות עליך עיזים, זה אומר שdude, נגמר האוכל. ואז אחרי עשר עצירות של קורא ועוצר, קורא הן רעבות, שגם נמאס לך לקראו. ואתה פשוט צריך לשמור עליהן. ואתה קולט שאתה פשוט שמרטף עיזים!
      להיות רועה צאן זה לא מתאים לכל אחד. ומה עושים בגשם? ומה עושים כשבאה מכונית ואתה על הכביש? ומה עושים כשמוצאים עופר שהכלבים הבריחו את הצבייה? יש פתרונות, אבל אני חוזר ואומר- זה קצת כמו עם ילדים. יכולים לומר לך את התשובה, אבל זה לא הופך את זה לקל יותר. הניסיון הוא שמקנה את הביטחון. וזה שאני מתחיל לספור: הושיע את... עמך וברך... את... כמו המורים שלי בתיכון, אני אף פעם לא מגיע ל40, תמיד יש הפתעות. ואני די בטוח שהיום אני חדש ומחר אהיה ותיק. וכשתזרח השמש אקום בלי לעשות נודניק לשעון. יהיה לי איזה נצנוץ בעיניים כשעז תביט בי במרעה, ואדע כמה ללכת, לאן ומתי. יהיה ברור לי איפה כדאי לשבת בלי שעז תדרוך לי על הראש. וכמו הרועה ההוא בתמונה הפסטורלית, אני אדע שכאן זה המקום שלי, ואמצא את התדר הנכון לעבודה. אם אני מהאנשים שמביטים בטבע בהשלמה או שאני אתקדם בהליכת טאי צ'י תוך ריכוז המודעות שלי בהליכה, לאט לאט. אולי אני אביא חליל והפשטות תזרום, הגענו הביתה.