יש ואין, אין ויש

יש נקודה בארץ שאפשר לבוא אליה והיא מאפשרת מפגש בין. הנקודה הזו נמצאת בתוך יישוב עגול, בין עפולה לטבעון, קרוב לארץ ורחוק מהכול. בנקודה הזאת אפשר למצוא את כל מה שצריכים, כי בנקודה הזאת יש גינת ירק, שכאשר אתה רוצה לחתוך סלט, לפני שאתה חושב על לפתוח את המקרר אתה ניגש החוצה עם סכין וקערה ומתחיל ללקט: סלק, חסה, לפת, קולורבי, בצל, שום, ברוקולי, כרובית... ולעולם לא חסר כאן דבר. כאשר אתה רוצה דבר מה אין צורך לחפש אותו, רק לחשוב עליו, ומשהו יסתדר או יקרה. האנרגיות מסתדרות כאן בצייתנות ומשהו שאין הופך ליש.

    קחו לדוגמא את קרולינה, מתנדבת צרפתיה שיום אחד השתמשה בבלנדר כדי לטחון לעצמה שייק, ואיך היא הרגישה מוזר כאשר הבלנדר הפסיק לעבוד, אז בדיוק קראו לה לעבוד בשדה, ואחרי שעה היא חזרה והיה בדיוק במקום שבו היא עבדה- בלנדר חדש. מי הביא אותו? ומה קרה לבלנדר הישן? ומה קורה כאן? Is this for real?

    כן זה אמיתי, וזה מתאפשר בחוות יש מאין. ולחווה יש סיפור, לא סיפור טרי טרי, אבל בפולקלור המשפחתי של דור רביעי בנהלל, עשר שנים זה טרי. אחת הבנות עזבה את המושב והלכה לעיר הגדולה שם עבדה בטלויזיה, היתה תחקירנית, והצלחתה גדולה. ויום אחד היא חזרה למשק הוריה, כשכבר חלף פרק הטלויזיה בחייה, ופתאום היא חשה חיבור מאוד חזק עם אדמת אבותיה. בגיל 32 הלכה לעשות קורס בקיבוץ לוטן למשך שישה חודשים ובסיום הקורס של אקולוגיה מעשית-פרמקלצ'ר כשרוב הבוגרים יוכלו לגדל קקטוס בחלון של בניין רב קומות או לעשות גינה היא הודיעה שהיא מקימה חווה במשק הוריה ומי שרוצה מוזמן לבוא...

    הלוואי והיינו יכולים להיות שם. לפעמים יש לך את ההרגשה שכל הדברים המשמעותיים כבר נעשו, ולך יש רק את האפשרות לעלות עליהם מאוחר מידי. בגלל שראית סדרה על זה בטלויזיה, או קראת על זה בכתבה בעיתון נשים, כזה ההבדל בין לשמוע על משהו שמתחיל לבין לשמוע על משהו שכבר קרה, אז אחרת, מה שקרה קרה ומה תוכל להוסיף? אין תחושה של חידוש ומעשים מכונני עולם.

    אנחנו נכנסים לחווה, כלומר יוצאים ממעגל הבתים הגדולים של מושב אל מעגל השדות. מאחורי בית בן שלוש קומות עם גג רעפים וטרמפולינה אקסטרא לארג' בגינה יש כמה מבנים פשוטים יותר, קראוון מקורה בגג מתכת ומחסן חציר שעבר הסבה לבית, הבתים פשוטים וחמים. הולכים אחרי הבתים הללו ועוברים גינת ירק שופעת ולול תרנגולות, לצד התנגולות יושבים חתולי רחוב שמתחרים על שאריות האוכל, אך לא חסר להם שאריות של ירקות. ואז מתגלה המבנה המרכזי של החווה- המרכז האקולוגי. זהו מבנה עצום שנראה כמו אסם לחיות החווה, ממבט ראשון אפשר לחשוב שהמבנה עבר make over אקולוגי עם קירוי מבוץ, אבל ספרון תמונות שמנמנן בכניסה מראה שלא היה כאן בניין, אלא רק מוטות ברזל חקלאיים, שהם אפילו לא הכנה לחממה. ועל זה בנו את הבניין בלי להביא חברת בניין, עם "ידע ירוק" והיכולת להשתמש במה שיש. מה שיש לנו ולאחרים שלא זקוקים לו עוד.

     כשבונים בניין מבוץ זו הזדמנות מעולה לקחת פסולת ולשבץ אותה בקירות וברצפה. מי חשב שאפשר למצוא שימוש לצמיגים של מכוניות בתור בולמי זעזועים ברצפה? ומי היה יודע שאפשר למצוא שימוש למאה קלטות וידאו ישנות? זה המקום לשבץ בקבוקי יין בקירות שדרכן יעבור אור ויש לכם ויטראז'. אם מתחילה להצטייר לכם תמונת עולם מכל הדוגמאות הללו, זה בסדר. יש הרבה דברים אפשר ללמוד על העולם ועל אקולוגיה, כמו בסרטון הזה 

אבל מה שבאמת מעניין בלבקר בחווה של פרמקלצ'ר זה לא להתחיל להקשיב להרצאות על פני הרצאות על מצב העולם מהצד האקולוגי, ושעלינו להתחיל לדאוג לכדור הארץ, כמו היה תינוק מגודל שאינו מסוגל להכיל את כל הפסולת האנושית. מה שמעניין בחווה כזאת הוא להחשף למערכות ביתיות משוכללות שפועלות עם הסביבה שקיימת, משתמשות בחומרים ישנים שפעם לא היה בהם שימוש כדי לבנות, לשרוף, לחמם.
      האנשים שגרים כאן טיילו בעולם, יש להם סיפורים מפה ועד הודעה חדשה על מפגשים אנושיים אוניברסליים ועם זאת דווקא סיפורי האהבה שלהם הם זכים ותמימים. אשה אחת לקחה זוג נעליים במידה 47 לשוק קח תן ואמרה בצחוק שהיא תתחתן עם הגבר שלו יתאימו הנעליים הללו. זה נשמע קצת כמו אגדה, אבל היא אכן פגשה כך בגבר שהיום הוא אבי ילדיה. זוג אחר מספר שחברים משותפים הפגישו אותם לבליינד דייט וזה כלל לא היה עיוור, הם חשו כמו ידידים ותיקים מיד. ואצל זוג שלישי, זה קרה בפסטיבל אחד שחברתה קבעה עימה תנאי: אם אני מתחילה עם מישהי, את חייבת להתחיל עם מישהו... והם ביחד כבר שלוש שנים.

     אנחנו יושבים לארוחת עשר של טחינה ולחמי מחמצת כשלידינו יושב ילד שמשחק במשחקי דמיון ומצייר בספר ומסביר לנו את המשחק שיצר. יש קראנצ'ים ולוחמים עם חרבות שמגיעות מהאדמה עד הלבה שמתחת לרגליים. שילוב של מידע מדעי עם נפש של ילד שזקוקה למעוף וההגיון היבש לא אוחז בה בטלפיו עדיין. אנחנו מציירים יחד בול פגיעה  ומקיפים אותו באפסים. ציירת בטעות תפוח אדמה, הוא מציין בחיוך. לאפסים הוא מוסיף מינוס. כי אפס לא שווה כלום, אבל מינוס אפס זה פחות מכלום. הפשטה מתמטית.

     מול החווה יש עגלים. זה לא רפת, מתקנים אותי בני המושב. אם זאת היתה רפת היתה מחלבה, אלו זכרים והם נמצאים פה עד השחיטה. והריח חריף כל כך שקשה לפעמים לאכול בחוץ, במיוחד בעונה הגשומה. ואנחנו מייבשים את הכביסה בחוץ ושואלים את עצמנו למה בעיר אנחנו מריחים כמו המושב? ואז מתברר שהריח נדבק בבגדים בעת הייבוש, ריח של חרא של פרות, בדיוק כמו הקלישאה על מושבניקים. כי האוויר ספוג ריחות. ומישהי ראתה את החווה והשטחים הפתוחים וחשבה לעשות פה אירוע. אבל אי אפשר! פשוט אי אפשר להתחתן פה, למרות שיש אחלה שטח לעשות אירועים. איזה עירוני יוכל להכניס משהו לפה שלו פה? כן. כנראה אנחנו כבר לא עירוניים. זה מזכיר לי לא לרצות לאכול עגלים יותר.

      יום ראשון בבוקר ואנחנו עומדים בשכונה טובה בחיפה ומסמנים עם היד. עוצרים לנו ובעודנו מעמיסים את התיקים והכלבה על הרכב, מצחקק בחור רוסי שמנמן בחולצה שחורה, שבדרך לעבודה. ואומר: לי קשה רק לצאת מהבית ולהגיע לתחנה ואתם עם כל הציוד הזה זזים כאילו כלום. הנהג, סטודנט צעיר עם סריג בצבעי ראסטה, מספר: פעם רציתי לטוס לכל מקום בעולם, אבל לאט לאט הצטמצמו המקומות ל: לחזור שוב להודו ולנסוע לג'יימקה.
     למרות שמדובר בעמק יזרעאל וחיפה, זה יום שמתבזבז על טרמפים. נסיעות קצרות ועצירות ארוכות. אני עשיתי את זה בניו זילנד ובקנדה, טוב לדעת שיש גם חוות בארץ שאפשר ללכת אליהן, אומר לנו בחור צעיר עם עגילי נוצה כסופים ושיער ארוך. זה חשוב שכל אחד ילך פעם לחווה כזאת, כי זו דרך טובה להתוודע לאינסוף יצירתיות. על טקס קקאו שמעתם?
     אנחנו חוצים את צומת נהלל ברגל ולפני התחנה מחכה רכב, מתוך הרכב מסתכל עלינו זוג צעיר ושואל: אתם הולכים במקרה לחווה? אתה מתכוון לזאת שבנהלל? אני שואל. בואו, יש לכם עוד קילומטר ללכת, וזה מעצבן. אנחנו יודעים, היינו שם. זה כיף להתפנק בסוף היום בטרמפ עד הנקודה הסופית. ראינו אתכם חוצים את הצומת עם התיקים והכלבה. [תאמרו להתראות למנצ'יטס, כאן דרכינו נפרדות]. 

The long and winding road
That leads to your door
Will never disappear
I've seen that road before
It always leads me here
Lead me to you door

The wild and windy night
That the rain washed away
Has left a pool of tears
Crying for the day
Why leave me standing here
Let me know the way

Many times I've been alone
And many times I've cried
Any way you'll never know
The many ways I've tried

But still they lead me back
To the long winding road
You left me standing here
A long long time ago
Don't leave me waiting here
Lead me to your door

But still they lead me back
To the long winding road
You left me standing here
A long long time ago
Don't keep me waiting here 
Lead me to your door
Yeah, yeah, yeah, yeah