 |
| בוקר יום הטיול הראשון. זה לא אנחנו, אבל זה יכל להיות |
בבוקר יום שלישי אנחנו מתעוררים עם השמש, ומתחילים לקפל. שקי שינה,
אוהל, כיסוי גשם, סירים, אוכל ובגדים מפוזרים על פני שטח שלא עולה על חדר אמבטיה
קטן. אבל עוד כמה רגעים הכול ידחס לתוך שני תיקי גב אימתניים ונתחיל בצעידה. קר
לה, לי חם, ואין וסת טמפרטורה שאפשר לכוון על האמצע. אני מוריד שכבות, עד כמה
שאפשר כדי שלא אזיע בתחתונים והיא מרפדת סביב צווארה ומעל הנעליים, שם ידוע שרוחות
הקור מאיימים בראש ובראשונה. הופ! אני כבר נעמד, up על הרגליים והיא עוד
מתעכבת, תתעכב, הרי יש לה את הסידורים הרגילים של הבוקר. קמה, וכמו שילוב מכשפה
לגמדית קטנה, יש לה קדרה מינאטורית בה היא מערבבת שמנים ומורחת היכן שצריך... אין
זה באמת משנה מה יש לה לעשות לפני. פשוט זה לא הטיול הראשון, וכל אחד בא מ-מקודם
עם ההרגלים שלו...
צועדים על קצה מצוק מעל הכנרת, נופים מהממים ומשבי רוח של פריחה
מעודדים אותנו להמשיך הלאה, אך בעוד הנפש מתרוממת מעלה כמו ציפור, פורשת כנף וכל
הכינורות מתרגשים כלפי עלייה רגשית הגוף יורד מטה מטה. כי מה לעשות שהגוף תמיד
מפגר מאחורי הנפש, ואם כבר השתמשנו במילה תמיד, נעצור רגע ונפרט: כפות הרגליים
הישראליות שכל כך רגילות לחופש תנועת האצבעות מלוכדות יחד כמעט לכדי אגרוף קמוץ
ונלכדות בשק תרמי [הרי לכם גרב] וננעצות בתוך נעל טיולים שהיא מעין מגף עמיד בעל
יכולות חנק וחיכוך נמוכות כדי שלא יווצרו שלפוחיות, וכדי שלא תנקעו את העקב, וכדי
שתדרכו בגאון על פני נופי הארץ בלי לפחד להחליק. ואלו רק הנעליים!
כל האנשים אומרים: תהנה בטיול [בעודם אוכלים את הלב בין משימות הבית
והעבודה]. כל האנשים חושבים: טיול=חופשה. אבל לא כל טיול הוא חופשה, לפחות לא
במובן של עצלנות משולמת מראש. יש להבדיל כאן בין אנשי הקמפינג לבין אנשי התיקים
ה"מוצ'ילרוס". כל מי שאי פעם יצא מהבית בלי מטריה ונתקע בגשם יודע
שכשמתכננים לצאת מהבית לכמה ימים לוקחים את כל מה שאפשר לקחת, לכל מקרה שלא יהיה.
ומה שברור למטייל בלי הרכב, זה שיש כמות מסויימת של התעללות שהגוף שלו מסוגל לשאת.
ולכן- המטייל החכם [זה המטייל שהיה פעם טיפש, וכבר הספיק לחזור הביתה פעם אחת
ולהוריד עשר קילו מיותרים מכתפיו] צריך לדאוג לתיק גב, נעליים ושק שינה טובים.
אילו זה היה כל כך פשוט, היו הרבה יותר אנשים יוצאים לטיול תרמילאים, הרי זה זול
ועונה על המשוואה הידועה עוד מהודו: להוציא פחות כסף=יותר זמן טיול. והקושי העיקרי
כאן נסב סביב העניין הפעוט של הסחיבה על הגב, כי כשאתה מוותר על החמור-סוס-גמל
שיסחוב לך את הדברים= אתה החמור, ועליך לסחוב את כל מה שצריך.
אנו יוצאים לדרך הופה היי הופה היי! לא עוברים חמש דקות של טיול וכבר
אנו נתקלים ב"אוף" הראשון. עלייה, או מגמת עלייה. הגוף ששאט קדימה מעצם
ההתרגשות של ההתחלה, באנרציה, ללא מחשבות מיותרות, וכבר נתקל בקושי הראשון. זה לא
קושי אמיתי. הרי אנחנו לא עולים את החרמון [עדיין], אבל כבר צריך להתאמץ. הרגליים
של יונה ארוכות וצרות כמו רגלי תרנגולת, ירכיים מורמות ושוקיים מושטות קדימה לקראת
האתגר בהתרגשות והרגליים של אנבלה כבדות תחת המשקל, הירכיים מתחככות בחצאית כותנה
וכפות הרגליים מתכוננות להתעללות קשה, תחת עול כבד ודריכה על אבנים געשיות שחורות
משחור. הראש מתחיל להסתחרר בדאגות על העתיד. אם זאת ההתחלה? מה יהיה סופנו? מתי
תגמר העלייה עם הגב מכופף קדימה? מתי תתמתן הירידה התלולה, הרי הברכיים עייפות.
השרירים נמתחים ומתרפים נמתחים ומתרפים, וכבר בגיל שלושים ואחד-שלושים וארבע הגוף
אינו גמיש כשהיה, וצריך להתחשב בו הרבה יותר משהתחשבנו בעבר. והחוכמה כבר שם, הרי
זה לא טיול ראשון, וגם לא טיול אחרון, ואת כל המסקנות כבר חווית על בשרך ואתה כבר
יודע. איפה מתחילים? בהתחלה. ומתי תגמר העלייה? צעד צעד, הבט לחזית או לכפות רגליך
בסוף תגיע. ומתי אוכלים? מתי שרוצים. ומתי שותים? מתי שצמאים. ומתי עוצרים לפוש
מעט את הרגליים ואת הכתפיים הדואבות? |
| דוגמא לנעליים טובות-שהלכתי אותן עד הסוף |
היום יום שלישי, וזהו לא יום
כמו כל יום, אלא מעין יום חג אזרחי, לפני הפסח. היום כולם מתרגשים, כי היום רווי
פוטנציאל. אפשר גם לצאת לטייל וגם להצביע בקלפיות הפזורות ברחבי הארץ. אפשר לצאת
לטייל עם המשפחה בגולן וגם ללכת להצביע עד עשר בלילה. גם וגם. ואנחנו צועדים בגולן
רחוקים מאות קילומטרים מהקלפי המיועד לנו, רחוקים מפוליטיקה. נמענים מהמשחק. רכב
עובר על פנינו בשדות, ומאט כמעט לכדי תנועת שלום והנהג נשען מעל אשתו וצועק
"רק ביבי!" וממשיך. שוכבים תחת עצי אלון מרשימים בנחל מיצר, כפות רגלינו
מתלוננים למנהל: מה? לא התגייסנו למבצע כזה מטורף. תראה את הנעליים של יונה! צריך
לזרוק לפח והוא ממשיך לצעוד. משפחה צעירה חולפת על פנינו ואחרון חביב האבא עם כובע
קאובוי אוסטרלי על הראש מביט בנו בעניין, ושואל לבסוף: אם לא תצביעו איך נפטר
מביבי?
אלו הימים שלפני פסח, אבל הפריחה בגולן כבר בעיצומה, עוד הגיעו גלי האנשים עם המשפחות שלהם ומליאו את הארץ מפה לפה, אבל כל המקדים הרי זה משובח. ואנחנו זוג עם זמן על הידיים, יוצאים לשביל הגולן מן הקצה אל הקצה, נלך מהדרום שצופה אל הכנרת עד לחרמון. אבל אנחנו לא נהיה לבד, כל יום צופים לנו הפתעות חדשות ומפגשים אחרים. יש ימים שאתה פוגש אנשים בטיול וזה בא לך
בטוב כמו שיירת ג'יפים שיורדת את הירמוך לכיוון עין איה, שעוצרים לידך ושואלים:
אתה צריך מים, אוכל או סוכרים? ואתה עונה: סוכרים? למה לא. ורגע לפני שהילד שלו
נותן לך קילו סוכר לבן, אביו מושיט לך שקית ממתקים ואומר: עדיף שאתם תאכלו את זה
מהילדים שלי. ברגעים כאלה, אתה מרגיש שלא מגיע לך היחס המועדף, הרי רק התחלת ללכת
לפני כמה שעות. אבל יש ימים שאתה עולה את הר אודם, פניך סמוקות מהשמש לקראת פסגה
של 1100 מטר וניגש אליך רועה צאן דרוזי, עם מעיל ב' ירוק, שן זהב בחיוכו ומקל רועים, ומושיט
לכל אחד סוכריית אקליפטוס ואתה מרגיש כאן שממש מגיע לך, ותודה, ואין בכלל ערבית
ועברית וקשיי תקשורת, רק חיוכים וסימני ידיים. ראיתי אותך, כל הכבוד.
אם כבר פגשת שיירת ג'יפים
אחת, אז למה לא עוד אחת? במפגש הנחלים של נחל אל-על וסמך, רגע אחד אתה בגן עדן
טובל במים הקרים ורגע אחר, אתה מנסה להציל את הציוד שלך מדריסה תחת גלגליהם של
ג'יפיאים מומחים [יום כיף בשירות חברת החשמל], שהעיקר שתזוז להם מהדרך, הם כבר
יסתדרו. רגע אחד אתה כועס, עליהם ועל הלחץ שהם הכניסו לך לטיול, ואיך הם דרסו לך
את התפוח שסחבת כל הדרך למעיין? ואז רגע אחרי, אתה מחייך אליהם אחרי שהם מילאו את
ידיך בפירות וג'אנק פוד ושיהיה לכם יום טוב.
יום אחד מתגודדות סביבך חבורה של סבתות דתיות בעודך חותך את קוצי הגדילן עם מספריים ומכין לעצמך סלט, הן שואלות: למה אתה מכין סלט של ערבים? אתה לא מפחד לישון פה בחוץ? זה לא מסוכן? סליחה שהרסנו לכם את הטיול הרומנטי, אומרים לנו נערות מי"ב 6 בטיול השנתי שלהן. זה בסדר, לפעמים זה אתם הורסים, לפעמים זה אנחנו. אתם עושים את שביל ישראל? שואלת אותנו אשה מבוגרת, לא, אנחנו עושים את שביל הגולן. מה ההבדל? אלו שבילים שונים.
יום אחד אתה מסתובב
בבוקעתא בשבע בשבע וחצי בבוקר ומחפש סופר פתוח. אז בהתחלה חשבת שתיכנס צ'יק צ'ק
ותחזור לדרכך. חשבת, אז חשבת, אבל זה לא קרה, לא נורא. הרי איזה סופר פתוח בשבע בבוקר? אז במקום
לצאת מהר ככל האפשר זכית להיכרות עם כפר שנראה כאילו קפא בזמן בשנות השמונים.
למקומיים יש טרקטורים עתיקים ומכוניות BMW עם חלונות כהים. הלבוש מסורתי ברובו, שחור
ולבן, הגברים משופמים והנשים רחבות גזרה. וכשאתה יוצא מהכפר שעתיים אחר כך, קיבלת חוויה של חוץ לארץ, גילית שדרוזים שותים מאטה בדיוק כמו ארגנטינאים, ושכשמבקשים למלא מים משתי סבתות חייכניות שמקשקשות מחוץ לבית, אז מקבלים יחס חם בידיוק כמו שסבתות מסוגלות לתת, ואז אתה יוצא לדרכך מחוייך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה