שתיקה נאצלת

יש דברים שאתה עושה שלך תסביר אותם למישהו אחר. אתה בקושי מבין למה אתה עושה אותם בעצמך, אבל אתה עושה אותם, וממשיך לעשות. אם מכורח ההרגל ואם בגלל ההגיון, אם בגלל הרגש ואם בגלל אחרים. עכשיו אתה נוסע למרכז ויפסאנה כדי לשתוק עשרה ימים והמשפחה ציידה אותך בשק של חששות: אתה לא מפחד שתשתגע? שמעתי על כל מיני אנשים שזה עשה להם רע. וזה מזכיר לך את הפחד של ההורים החילונים במסגרות משלבות שחס וחלילה הדתיים לא יגנבנו להם את הילד [aka יחזירו בתשובה]. החברים לעומת זאת מפרגנים: וואלה, אתה עושה משהו חדש, כל הכבוד, אם אני היינו מבקש חופש לשבועיים הייתי טס לים כחול עם חול לבן. וגם בתוכך יש מחשבות מתנגשות: מה, אני לא אשתעמם שם? הרי מה עושים כל הזמן? מה זה בכלל מדיטציה?
    מהניסיון שלך עם מדיטציה המורה אומר לכול הילדים לעצום את העיניים ומשלב בין דמיון מודרך למדיטציה מונחה, תאמרו את אותיות הקודש: יוד קוף וו קוף [כלומר יהוה] ואתה קם ויוצא מהכיתה עם שאר חבריך, כי המורה עצם את העיניים. או שאתה זוכר כיצד אמרו לך לשכב או לשבת, לעצום עיניים ולהירגע, ואז כשפקחת עיניים- זה כבר נגמר. איפה מדיטציה ואיפה אתה? לעצום עיניים ולהירגע זה מה שרצית לעשות במשך שלוש שנים מאובקות, איך אפשר לעשות עבודה פנימית כשאתה רק רוצה להרדם?  משמע, אתה עדיין לא שם. אתה עדיין לא בשל למדיטציה.
    טיפ למתקשים: "אם אתה חושב שאתה הולך להרדם, תחשוב על דבר מה שמכעיס אותך... ונראה אותך נרדם עכשיו." אתה עוצם את העיניים ונושם מהאף. עם הנחייה פשוטה מאוד: להיות מודע לנשימה. להיות מודע להרגשה עדינה של אוויר שמלטף לך את האף. אוויר ביציאה. אוויר בכניסה. זו משימה מאוד פשוטה, אך באותה מידה- בלתי אפשרית.
    
זו תחילת שנת 2015, עולם כמנהגו נוהג, ואתה לא שונה ממי שהיית ב2014. עומד בצד הכביש עם תיק זרוק לידך ומושיט את יד ימין. פעם עוצרים לך, פעם עוצרים לה. הפעם עצרו לשניכם, משום שלא הושטתם לא אצבע, אגודל או אמה. זו תחילת השבוע, יום שני ואתם נוסעים עם שלישיית צעירים מנתניה שנוסעים למטולה כדי לתפוס את השלג של הסופ"ש האחרון. הם מקשיבים לטרנסים קצביים ומהנהנים כשאתה אומר להם משפט ששמעת בטרמפ הקודם: העולם השתגע, בעוד שבאירופה מדברים על טרור ובישראל מדברים על מזג אוויר. אחרית הימים? אולי, כשהעולם דוהר אל הריגוש הבא, אין אפילו רגע להתענג על פניני חוכמה אלו.
     אתה מכיר אותי? אני "משהו" מויאל, בוא אני אקפיץ אותך לאן שאתה צריך. אני לא מצ"ח, אני לא אדפוק אותך. בוא חייל. מתוקות ככל שיהיו מילים אלו, החייל נשאר בתחנה ואנחנו מגיעים במקומו לטבריה. אתם מטיילים כזה? כמה זמן? נוודים!? בואנה, זה בגלל ביבי ולפיד הסאחים האלה שיש נוודים בישראל. הנהג משכנע חבר שיבריז מעבודות השירות שלו לחצי שעה, כדי שהוא לא ישב לבד על לאפה של שווארמה, ואתה תוהה על קנקנו של עולם.
     הנהג הבא מפרגן לך ולעצמו: מזל טוב, אתה נוסע באוטו של 2015. ישר מהניילונים. קיבלתי אותה אתמול. עברתי לטבריה מאופקים בגיל 5. ישר לטבריה. ליד הכנרת. אחרי העבודה אתה הולך לדוג, מנקה את הדגים על המקום ומבשל אותם בבית.
     שוטרים יש כאן בכל האיזור. מציקים לכולם. הרבה פעמים יסתובבו לך סמויים על אזרחי בטויוטה קורולה. יש כאלה עם רכבים של 2015. שאתה לא מאמין עליהם שהם שוטרים הם קופצים עליך. דבר ראשון חיפוש. הם קופצים על נכים, בן אדם בלי רגל, על קביים קופצים עליו כאילו הוא מחבל ועושים עליו חיפוש. כאילו מה? גם אם ימצאו עליו משהו, בסוף יהיה לו גם אישור. 

     בים לעומת זאת מותר לך לנסוע עם בירה ביד, מותר לך לנסוע גם שיכור מת. מותר לך לנהוג גם אם אין לך רשיון, כל עוד יש מישהו על הסירה עם רשיון. שלילה אין. אבל מה כן? יש קנסות, וואי וואי, שאתה מת. נגיד אם אין לך "זיקוק" שלוש מאתיים. הבנת? שלושת אלפים מאתיים שקל. אם עברת מהירות של שבע קשר יש קנס של חמשת אלפים שש מאות. דופקים דוחות כאלה... ככה יש לשוטרים כאלה אופנועים חדשים.

אתה יושב על מזרון ועל כרית ועוד כרית, מרובעות ומלבניות, כמה כריות שרק תרצה, אבל אם לא תשב עם גב ישר, אתה תשלם על זה ביוקר. קל זה לא. כשאתה עוצם עיניים אתה עולה על אוטוסטרדה של מחשבות- זכרונות, שנעות על ציר העבר וציר העתיד. ושוב פעם יש הנחייה- תשאר בהווה. לא אומרים לך לחיות את הרגע, במובן של לצאת למסיבות, הוללות,ולהתעורר מאוחר בבוקר של יום עבודה. אומרים לך: תשב ישר, תעצום את העיניים ותנסה להתרכז רק בנשימה מהאף. אל תחשוב על אתמול וגם לא על מחר. מחשבה היא בסך הכול עוד חוש שממלא לך את הראש ברעש. אם בויפאסנה עסקינן, עלינו להרגיע את המחשבות. אתה מתרכז בנשימה נכנסת ויוצאת, בלי לספור, בלי מנטרה, בלי כלי עזר כלשהו. ותוך עשרים שניות אתה חושב כבר על משהו אחר. ואז יבוא איזה הודי זקן שמדבר באנגלית שמעלה חיוך, איזה גואנקה אחד, ויאמר לך:
 when you find that you are thinking, start again.
      הימים עוברים, ואתה שורד איכשהו. אי אפשר להסביר ממש איך הם עוברים. קצת כמו שהחיים עוברים. זה לא שמעניין לך ממש, כמו להיות בג'ונגל באמזונס, או שמשעמם לך כמו בשמירה בעמדה, אבל כל הזמן אתה מתרגל את טכניקת הויפסאנה: ריכוז המחשבה, התבוננות בהרגשות שעולות בגוף, ומנסה למצוא את האיזון האוריינטלי הזה, של איזה בודהה שיושב בתנוחת לוטוס עם עיניים עצומות ומבט שלוו. הוא לא הגיע אל השלווה הזאת ביום אחד. גם הוא יוצא למסע רוחני, וגם אתה, אם אתה באמת רציני יצאת למסע. אך אין פה מזל של מתחילים. אפילו מדענים אומרים שיש את חוק 10,000 השעות. כלומר כל "גאון" עסק לפחות עשרת אלפים שעות בתחום עיסוקו, ואתה רק יושב שעה... ועוד שעה ומנסה להגיע למין שלווה כזאת, כמו שיש בתמונות מהמזרח.
      אם כדי להגיע לקורס הויפאסנה לקח לך רק עשר שנים [שזה הזמן שעבר מאז ששמעת על הקורס לראשונה ואמרת: no fucking way] ואי אילו תגובות שהיו לך בדרך: נגד נחרץ... ואז נגד רגוע, לא זה לא בשבילי... ואז אולי, כלומר יום אחד כשיהיו לי שבועיים חופש ולא ארצה לעשות משהו אחר עימם... ואז בעד... ואז בעד נחרץ שאתה הולך על זה ומסדר את הזמן כך שזה יהיה. אם לעשות את קורס הויפסאנה לקח רק עשרה ימים, עשרה ימים בהם יכולת לעצור בכל זמן שהוא ולחזור להיות הבן אדם שהיית תמיד, אבל המשכת, המשכת כמו שממשיכים במסע כומתה שמבוסס על סולם מאמצים שדורש ממך לעיתים יותר משאתה מוכן לתת. כשאתה מסיים, איפה אתה?

    בדיוק במקום שאתה נמצא, רק עם כלים להתבוננות מעמיקה.