יסודות: אש ומים, קקי ופיפי

אומרים שהגיבורים של כל הילדים הקטנים הם כל הhandy men, כל אלו שעובדים עם כלים גדולים ונוסעים במשאיות, טרקטורים ויש להם מדים. לשם שינוי, אני לוקח יום חופש מהגן כדי לבלות עם חבורה של גברים שאוהבים להתעסק באש וכלים כבדים. הולכים לבנות קמין-כיס. זוכרים מהסרטים האמריקאיים את חבורות ההומלסים שעומדים מסביב לחביות עם אש ומתחממים? זו בדיוק סוג ההמצאה שבאה לשדרג את החבית הזאת. היא הומצאה על ידי שני ח'ברה שבנו מטבחים בארצות הקור והשלג ואמרו לעצמם: וואלה, קר פה ממש! אולי נבנה איזה תנור.

בבוקר לוקח טרמפ עם המנחה, קירח מזוקן שעוסק בבניות אקולוגיות. אני מספר לו על כתבה שקראתי שלו על מיחזור מים אפורים. והוא אומר לי שהכתבה הזו עוררה מחלוקת, כי יש שתי גישות: 1. אפשר להזרים את המים ישר לאדמה 2. אפשר לסנן את המים דרך צמחייה מורכבת כדי לפזר רעלים. אבל הוא דוגל בשיטה מספר אחת, פשוט ללא שימוש ברעלים ואז אין צורך במורכבות. ואז הוא אומר לי, אבל אנחנו צריכים לחזק אצלך את יסוד האש עכשיו, ולא לדבר על יסוד המים. פעם, הוא היה גר בבית זית. לא ייאמן, כשאני הגעתי לבית זית, זה היה... מנאלי. לא היה שם כלום.

יום לפני, כשנכנסתי לגן, ראיתי על השיש את שלושת פשטידות התירס אכולות עד החצי, כאילו זהבה באה לביקור בגן בלילה ובדקה כל עוגה, ולבסוף עזבה. האירוניה בכל הסיפור הזה, היא שאנחנו מספרים לילדים שבלילות יוצאים כל הגמדים והפיות מהחורים שלהם, אבל בעצם בלילה יוצאים ג'וקים, עכבישים ועכברים להסתובב בגן. לשמחתי, או שלא לשמחתי, גיליתי שזה לא היה עכבר שהסתנן לגן, וגם לא ילדה עם תלתלי זהב. רק חתול. 

בשולחן הציור, מצייר הרים ירוקים ושמיים כחולים, ומפעיל את הילדים המתחלפים בשולחן. והגננת השנייה מתריעה בפני שאסור לי בשום אופן לקום מהשולחן, כי זה מפזר את האנרגיות בגן. בא אליי אחד הילדים הגדולים יותר, כמעט בן חמש, שכשהיה קטן היו קוראים לו "cachetitos" כלומר "לחיים", הוא מתקרב אליי, כאילו יש לו משהו לומר, אך שותק והלחיים שלו תפוחות, זה כבר לא החמודי שבא לך לצבוט, הוא כבר גדל. אני שואל אותו "מה קרה? מילאת את הלחיים במים?" והוא מסתכל עליי ומניד ראשו לשלילה. "נו, אז מה יש?" הוא פותח את הפה ונוזל ירקרק זולג לחולצתו "קיא" הוא אומר. וזה מזכיר לי בדיחה מתוך סיפורו של ויל האנטינג. אנחנו בשירותים שוטפים את הפה עם מים. הגננת שואלת, למה קמת? ואני מסביר לה, כי צריך.

אחר כך בחצר, שתי ילדות משחקות בחול, חופרות, מכינות עוגת חול, כי זה מה שעושים. בגן. בחול. הן קוראות לעזרתי, כי הן חפרו וחפרו עד ש... מה שכיף בחתולי בית, זה שהם עצמאיים. ואם אתם גרים בקומת קרקע, הם יכולים ללכת, לחרבן ולחזור. אבל לאן הם הולכים? הולכים, מוצאים לעצמם ארגז חול, חופרים, עושים, מכסים והולכים. ארגז חול בגן ילדים, זה המקום עבורם. עכשיו אני צריך להושיב את הילדה הכי רגישה לרטיבות בגן על הכיור בשירותים ולשטוף את רגליה מקקי, בעודה בוכה לי: איי, אני נרטבת... ואני מסביר לה, כי צריך.

עשר דקות אחר כך, אני שוב בשירותים. רגע אחד לפני, ישבתי עם הבנות ההן לתופף על סירים והגננת אומרת לי: יש פה ריח של קקי, ואני משיב לה: זה בטח נשאר באוויר מהבנות. אך היא מוסיפה ואומרת: לא יש ריח של קקי של בן אדם, לא של חתול. טוב, אולי, נראה כבר... ואני משחק גם עם הילד החמוד שמחייך אלי, חיוך שובה לב, קופץ עליי, מפזז מסביבי. ואז אני מרגיש משהו רטוב וסמיך בגב שלו. איכס! מעווה את הפנים, למרות שזה לא חינוכי, פשוט איכס. אין מה לומר. זה דורש מקלחת full body לילד, אין ברירה. והוא רק ילד קטן שחירבן. הוא חירבן בחיתול. שזה בעצם מיכל עם יכולת ספיגה, אבל עד רמה מסויימת. לא יותר. אצלו זה נשפך כבר החוצה, לגב. והוא בוכה לי, אבל המים קרים. ואני מסביר לו, כי צריך.

סוף סוף בית, ויש פיפי לנקות. כי הכלבה בת השבע עשרה, לא מחזיקה מעמד, לא בוקר וגם לא שעה. וכשקרישנה הארנב בא לבקר, הוא מוסיף חטא על פשע ומחרבן בכל פינה. בקיצור, מהיום הזה נותר בי ריח כזה, שלא מרפה, יותר דביק מהשיר האחרון ששמעת ברדיו גלגלצ על הבוקר, ומנקר לך בלי סוף. ואתה צועק לו, בתוך הראש: תרפה תרפה! ואתה שוטף עם מים וסבון, מדליק קטורת, מטגן שניצלים, דבר לא יקח ממך את הריח. בדיוק פה באה צרעה מאיזה פינה בתוך הבית להזכיר לי צניעות, מהי? המצב לא כל כך רע. תגיד תודה שאתה בריא, רק האצבע שלך מנופחת פי אחד וחצי, ויש לה דופק עצמאי. הצרעה מתה, זהו. נגמר.

שיעור פרונטלי לכיתה עם הפרעות קשב, יושבים על כסאות מאולתרים, שותים קפה שחור, ומקשיבים למורה שמדבר על שליטה באש בתוך קופסא של פח. המילים נשברות על אוזניי, כי זה שיעור מדעים עם מילים כמו: מסה תרמית, קוב מבני, מיץ חרסית, ותיאור של תנודות האוויר החם בארובה עם מפה סינופטית. התלמידים לומדים על בניית תנור עצים זול ואקולוגי ורושמים בפנקסיהם עם עפרונות IKEA  מחודדים. המורה מתלוצץ: הפתרון למשבר האנרגיה זה מכסה. נגמר הפרונטלי. קמים, פושטים את את בגדי היום יום והופכים לסופרמנים שחותכים עם דיסק, רתכת, מסור שורף, מברגה, פטישים, גרזנים, עניינים. וואו, אני מסתכל ולא מאמין, אני בארץ שכל ילד בגן חולם להיות בה. המורה למגמת נפחות בתיכון מסביר למהנדס הפוץ מחיפה  ש"בתור ילד, אני אומר לך שכאן זה המקום שאני רוצה להיות."