שישי בערב, נוסעים לארוחת ערב אצל חברים, השעה שבע בערב, אבל כבר חושך מצריים. צריכים לצאת מוקדם, כדי שלא נאחר כמו תמיד, היא אומרת לי. אבל אז צריך להפסיק לעשות את מה שאני עושה, קורא קטע מותח בספר, אני מבקש ממנה שתיתן לי רק לסיים את העמוד... ועובר לspeed reading mode, קורא בדילוגים איזה עשרים וחמש עמודים מותחים, ושוב מזכירה לה, עברה חצי שעה... אנחנו כבר מאחרים.
זוג צעיר עומד בתחנת אוטובוס ליד "הבית האדום" בניין בטון עם עיטור חיצוני של לבנים אדומים כמו בערים הגדולות, בסרטים דוברי שפות זרות. מכוניות כמעט לא עוברות בכביש הזה, פנס רחוב בודד מאיר את התחנה, האם כל כך מאוחר? או מוקדם? תקוותיהם צמודים למדד האושר, כל תוכניות הערב נשענים על כך שיאספו אותם, והשאלה תלויה ועומדת, מתי אומרים נואש? וחוזרים. כשהוא עומד, ממושקף עם זקן, שיערו נסתר מתחת לכובע עם כרבולת, הוא שר שיר שנכתב על ידי צעיר מת עם נטיות להרואין שהביא לפיצוץ מוזיקלי שמרעיד את הרוק אנד רול עד היום. רכבים עוברים והאצבע אינה מושטת, כי הוא באקסטזה של שירה, בוא נתחלף היא קוראת. עומדת אשה עם כובע בצורת פרח, ומחזיקה את יד ימינה בזווית נטויה בשלושים מעלות. and this is my kind of love! הוא שר לה, ולעולם, וסתם לרגע בו הוא שר.
רכב עוצר. הנהג אומר, זה ערב כל כך קר, זה יהיה פשע לא לעצור. הם מחייכים, הגיעו לחוף מבטחים. הנהג מושיט להם את הפלאפון שיראו תמונות מהמסיבת טבע בה היה לפני שבוע. סופ"ש בניצנה, עם אלפיים איש. ברוב התמונות נראה ילד בן שמונה בתחפושת של צוללן. כיף להם לראות שחיי המסיבות ממשיכים גם עם ילדים. דלוקים ונהנים. שמעתם שביטלו את שפונגל... והם משתפים מידיעתם, כי בכובעים האלו עוצרים להם השאנטים והקרחנות. הפעם זה קרחנה, אז נדבר על מוזיקת טרנס ומסיבות טבע. טוב להם להיות התלבושת שהם משדרים, בלתי נראים שנוסעים על הכביש עם אנשים להשכיר לרגעים. החזרה שלכם נתונה לחסדי היקום, אומר הנהג בידענות, הם מהנהנים, זה עוד משהו שהם יודעים.
עומדים ביציאה מהעיר בקצה של הטרמפיאדה הכי עמוסה בירושלים, נטוש, אין נפש חיה. כמעט אין תנועה. הם חצו בשלושה אנשים אדומים ולא עברה נפש חיה, מצידם יכל להתגלגל שיח קוצני לאיטו ולא היה נפגע מהתנועה. איפה אפשר היה למצוא צומת שקטה כל כך בערים הגדולות עם הבתים מהלבנים האדומים? ערים עם מלא מלא אנשים וכבישים ותנועה ופקקים. lost distance run צווחה של גיטרה מצטלצלת באוזניו של הבן.
מגיע טרמפיסט, גבוה עם כתפיים רחבות וראש עם שיער מתולתל אסוף בגומייה, שנותן לו מראה של ענק. הוא נעמד על רצועת הכביש לפניהם ועובר על כל החוקים הלא כתובים של הטרמפים. בלי לומר שלום ולאן אתם נוסעים? בלי סבלנות, הוא חותך את הנתיב השלישי שבכביש ומנסה לעצור את התגלגלות היקום באצבעו כמו האל תור, אך ברק לא פורץ מבין אצבעותיו והיקום אינו נענה להפצרותיו המפונקות. רוצה עכשיו להגיע לתל אביב. כשהוא בא לדבר עם הזוג שבצומת הוא שואל אותם: כמה עידנים אתם מחכים כאן? היקום לא אסף. לא מרצונו החופשי. הלך לרמזור, אך לא היה לו לב לדפוק על חלונות העצורים, לא מכיר את תורת הכביש. בסוף, הוא חזר לעיר ממנה ביקש לברוח.
נוסעים עם אשה בגיל העמידה שמדברת כמו ילדה בת שש עשרה, ב-רור! ב-טח! מג-ניב! הסיעה חברה לביתה בירושלים. אינה אוהבת את העיר הזאת, פשוט כי קר בה מידי. בקושי הבחנתי שאת אשה מתחת לכל הבגדים האלה, היא אומרת לה. אבל אני פרח, את לא רואה? אה... פרח, מרימה גבה. יש פשוט הבדל של חמש מעלות בין תל אביב לירושלים, והיא לא סובלת קור. הם כבר מתכוונים לא לטרטר את האשה הדעתנית והנוקשה ופתאום מתגלה העור הרך מתחת לשריון. ומה תעשו אחרי שתרדו שם בצומת? תלכו?! עוד טרמפ!! וכמה זה רחוק משם עד הבית. שני קילומטר! מה? אתם הייתם יכולים לחכות פה עד אמצע הלילה, עד שאנשים יחזרו מהפאבים שלהם, או משהו! היא ממשיכה איתם עד המושב שלהם, ואז בתוך המושב עד הבית. בתוך הרכב, הGPS מראה את התקדמותם בתוך סרט מצויר עם סוף טוב.
זוג צעיר עומד בתחנת אוטובוס ליד "הבית האדום" בניין בטון עם עיטור חיצוני של לבנים אדומים כמו בערים הגדולות, בסרטים דוברי שפות זרות. מכוניות כמעט לא עוברות בכביש הזה, פנס רחוב בודד מאיר את התחנה, האם כל כך מאוחר? או מוקדם? תקוותיהם צמודים למדד האושר, כל תוכניות הערב נשענים על כך שיאספו אותם, והשאלה תלויה ועומדת, מתי אומרים נואש? וחוזרים. כשהוא עומד, ממושקף עם זקן, שיערו נסתר מתחת לכובע עם כרבולת, הוא שר שיר שנכתב על ידי צעיר מת עם נטיות להרואין שהביא לפיצוץ מוזיקלי שמרעיד את הרוק אנד רול עד היום. רכבים עוברים והאצבע אינה מושטת, כי הוא באקסטזה של שירה, בוא נתחלף היא קוראת. עומדת אשה עם כובע בצורת פרח, ומחזיקה את יד ימינה בזווית נטויה בשלושים מעלות. and this is my kind of love! הוא שר לה, ולעולם, וסתם לרגע בו הוא שר.
רכב עוצר. הנהג אומר, זה ערב כל כך קר, זה יהיה פשע לא לעצור. הם מחייכים, הגיעו לחוף מבטחים. הנהג מושיט להם את הפלאפון שיראו תמונות מהמסיבת טבע בה היה לפני שבוע. סופ"ש בניצנה, עם אלפיים איש. ברוב התמונות נראה ילד בן שמונה בתחפושת של צוללן. כיף להם לראות שחיי המסיבות ממשיכים גם עם ילדים. דלוקים ונהנים. שמעתם שביטלו את שפונגל... והם משתפים מידיעתם, כי בכובעים האלו עוצרים להם השאנטים והקרחנות. הפעם זה קרחנה, אז נדבר על מוזיקת טרנס ומסיבות טבע. טוב להם להיות התלבושת שהם משדרים, בלתי נראים שנוסעים על הכביש עם אנשים להשכיר לרגעים. החזרה שלכם נתונה לחסדי היקום, אומר הנהג בידענות, הם מהנהנים, זה עוד משהו שהם יודעים.
עומדים ביציאה מהעיר בקצה של הטרמפיאדה הכי עמוסה בירושלים, נטוש, אין נפש חיה. כמעט אין תנועה. הם חצו בשלושה אנשים אדומים ולא עברה נפש חיה, מצידם יכל להתגלגל שיח קוצני לאיטו ולא היה נפגע מהתנועה. איפה אפשר היה למצוא צומת שקטה כל כך בערים הגדולות עם הבתים מהלבנים האדומים? ערים עם מלא מלא אנשים וכבישים ותנועה ופקקים. lost distance run צווחה של גיטרה מצטלצלת באוזניו של הבן.
מגיע טרמפיסט, גבוה עם כתפיים רחבות וראש עם שיער מתולתל אסוף בגומייה, שנותן לו מראה של ענק. הוא נעמד על רצועת הכביש לפניהם ועובר על כל החוקים הלא כתובים של הטרמפים. בלי לומר שלום ולאן אתם נוסעים? בלי סבלנות, הוא חותך את הנתיב השלישי שבכביש ומנסה לעצור את התגלגלות היקום באצבעו כמו האל תור, אך ברק לא פורץ מבין אצבעותיו והיקום אינו נענה להפצרותיו המפונקות. רוצה עכשיו להגיע לתל אביב. כשהוא בא לדבר עם הזוג שבצומת הוא שואל אותם: כמה עידנים אתם מחכים כאן? היקום לא אסף. לא מרצונו החופשי. הלך לרמזור, אך לא היה לו לב לדפוק על חלונות העצורים, לא מכיר את תורת הכביש. בסוף, הוא חזר לעיר ממנה ביקש לברוח.
נוסעים עם אשה בגיל העמידה שמדברת כמו ילדה בת שש עשרה, ב-רור! ב-טח! מג-ניב! הסיעה חברה לביתה בירושלים. אינה אוהבת את העיר הזאת, פשוט כי קר בה מידי. בקושי הבחנתי שאת אשה מתחת לכל הבגדים האלה, היא אומרת לה. אבל אני פרח, את לא רואה? אה... פרח, מרימה גבה. יש פשוט הבדל של חמש מעלות בין תל אביב לירושלים, והיא לא סובלת קור. הם כבר מתכוונים לא לטרטר את האשה הדעתנית והנוקשה ופתאום מתגלה העור הרך מתחת לשריון. ומה תעשו אחרי שתרדו שם בצומת? תלכו?! עוד טרמפ!! וכמה זה רחוק משם עד הבית. שני קילומטר! מה? אתם הייתם יכולים לחכות פה עד אמצע הלילה, עד שאנשים יחזרו מהפאבים שלהם, או משהו! היא ממשיכה איתם עד המושב שלהם, ואז בתוך המושב עד הבית. בתוך הרכב, הGPS מראה את התקדמותם בתוך סרט מצויר עם סוף טוב.
חן חן לאמונה בטוב של העולם ושל האנשים בתוכו.
השבמחק