ערב שישי, יושב על הספה בביתי כשראשה של
אשתי נח על ברכי וקורא רומן טיפשי בשקיקה. נחרותיה של הכלבה נשמעות ברקע מהכרית
בפינה וזימזום מנורת הפלורסנט ומצמוצה הבלתי פוסק משתלבים בתמונות שעולות מדפי
הספר. הפלאפון מצלצל, ואיני שש לבוא לקראתו. איני רוצה להזיז את אשתי, אבל אולי
בכל זאת, רק לראות מי מתקשר. אני מושך את שולחן הקפה אלי והצידה, רגליו נגררות על
הרצפה באי רצון, הנחירות נפסקות לפתע, עיניים של כלב מביטות אלי מעל הכרית, בלי
להזיז את הראש, אפילו לא שריר. היא מעבירה לי את המסר במבט, בלי מילים. יונה, מה
לעזאזל?!
זו חברה טובה, מדברת בהתרגשות ברמקול. נו,
אני שואל, מה יש לך לספר לנו... סיפור. על איש ואישה. זה יהיה על אהבה או שברון
לב. על הלוך וחזור ועל זיכרון ושכחה. הכול תלוי בהרגשתם בהווה, כי אז יודעים מהיכן
לספר את הסיפור, כל הגרסאות כשרות. האם מוותרים על אהבה כשנשבר מגברים? כיצד
מתאהבים מחדש? וכמה קל ללב שבור להתאחות בעזרת פרפרים והתרגשויות.
גבוהה ורזה,קופצנית, ליצנית, מתופפת אדי
וודר תקופת הגרנג' בדמה, שמחה ואהבה, הרפתקאות בחו"ל לצד חינוך ועשייה. קולו
בוטח ונעים,צעדיו מדודים ושקולים. כלבת פינצ'ר מדלגת
רגליה מסביבם. אני זוכר שביקרנו בביתם הקיצי, בו הצטופפו תריסר דירות תל
אביביות צרות על חצר משותפת, בסגנון "בוסתן ספרדי", ישבנו בחצר עד שתיים
בלילה על ארוחת ערב שכללה גבינות ש/ונקניקים מפריז, בגטים ולחם עם תיבול חריף
לטעמי.
כחובב של חריף, הוא לוקח אותה למסעדות של
אוכל תאילנדי, שם רמת החריף מסומנת על פי מספר הפלפלים. מכירים אותו והוא אוכל עם
ארבע פלפלים, זה המקסימום שיש. פעם כשביקר במקסיקו הוא ביקש מהמוכר לשים לו
מה"good stuff"
זה הבקבוק טבסקו השחור במדף העליון. אתה בטוח? שאל המוכר. כן. שמו לו פס עם קיסם.
אתה צוחק עליי? אמר. שים עוד. המוכר שם עוד פס ביד רועדת. יצא לחוץ ונתן ביס. אתם
מכירים את התמונות הללו בסרטים בו הזמן נעצר, עושים שוט אופקי מסביב לדמות, שלוש
מאות שישים מעלות ועוצרים בפנים. זה היה נורא. רצתי עם הפנים נגד הרוח, אכלתי לחם,
שתיתי, דבר לא עזר. Ghost chili,
זה שתי רמות מתחת לגז מדמיע, זה כבר לא אוכל, זה מסוכן.
היכרויות זה כמו לנבור בשוק פשפשים. כל אחד מציע את מרכולתו, אפשר
למצוא שם דברים טובים, ואפשר לנבור כל היום בזבל של אחרים. הוא בא
ופורס עמוד עם פירוט מילולי גבוה היא מגיעה בנונשלנטיות ופורסת עמוד דק
עם מעט מלל. תמונה זה חשוב. כימיה זה מה שחשוב עוד יותר. זה התחיל בצ'ט
קל שעבר לארוחה, פנים מול פנים. וזה עבר לדירה משותפת עם כלבה מבוגרת בתל אביב.
סגנונות החיים משלימים זה את זה. הסיפורים רצים כמו כלבים אחר המחר, זה תמיד הדבר
הבא, והבא, והתלהבות ומשיכה. צבעוניות ושמחה.
לפני כמה ימים נפגשתי ברחוב עם כמה חברים
שלא ראיתי זמן מה. היה מדובר בחודשים ספורים, אך זה הרגיש כמו שנה. היה שם רווק
דתי ששאל רווקה דתייה בציניות: נו, מגיע לך איזה מזל טוב? איזה קולולו? והיא
החזירה בתשובה עם ספק חיוך ספק עוינות: לא, אולי לך מגיע? קולולו! לחץ של רווקים
להתחתן. נשמע שונה מאוד מפרח של אהבה שבא בברית בזמן הכי מתאים.
מסופר על איש שהיה לו חלום פעם לטוס
לחו"ל בשביל ארוחת ערב.מסופר על אישה שתמיד הלכה עם הלב,
מדבר לדבר, מעשייה לעשייה, תמיד שלמה עם החלטותיה. הוא עבד במסעדה, מנהל את
הבר, הטלפון לא מספיק לצלצל, אך חיפש אהבה. היא עבדה כדיילת, טסה לשם
ולשם ולשם, דיילת בלא תכלית בתחתית. שני אנשים שבבירור לא ישנו הרבה בלילה,
אבל תמיד יספיקו לעשות את הבלתי אפשרי. מחפשים אהבה בדרכים, לא מוצאים. ודווקא
בלפטופ ליד כוס הקפה, זה קרה בסוף בצומת וירטואלית.
אתם שומעים? הוא
הציע לי!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה