בתור חיה תרבותית, בא האדם ללמוד על העולם הסובב אותו. מעוניין ללמוד את הסביבה: חי, צומח, דומם. הצומח והדומם אינם מעלים בעיות כאשר מכניסים אותם אל תוך קופסאות ומסתכלים עליהם. הם אינם מודיעים שכואב להם, או כשמשעמם להם. בעלי החיים לעומת זאת מתנהגים שונה אם הם בסביבה הטבעית להם או בקופאות אספנות. אפשר לומר שבביקורנו באילת עסקנו בעיקר בהתבוננות בבעלי חיים: חיות, דגים וציפורים. בכל סוג של חיה התבוננו במקום אחר.
את החיות ביקרנו בחי בר יטבתה. בדומה לחי בר כרמל, ביטבתה גם יש מינים שונים של אנטילופות וחמורים שנכחדו מהאיזור ויש שרוצים להחזיר אותם אל הטבע, לאט ובסבלנות. בגלל שיש בנגב הרבה שטח, אנטילופות, חמורים ובנות יענה מסתובבים בספארי בו בני האדם מתחבאים בתוך קופסאות מתכת על גלגלים ומציצים בהתפעלות על החיות, בעוד הן אוכלות, מחרבנות ושוכבות בצל. אין אקשן, אבל החיות מתנהגות, זזות, עושות ואפשר להסתכל עליהן מקרוב. בתמונות בכרמל יש מלאי של חיות מעניינות, אך אם אין לכם זום של צלם טבע או משקפת, לא יצאו תמונות כמו באפריקה. אנחנו משלמים עוד עשר שקל ומקבלים דיסק שמדריך אותנו ומאריך את הסיבוב, זה נשמע מעניין בתחילה, אבל אז נזכרנו למה לא הקשבנו למדריך בטיולים השנתיים, כי כשיש משהו מעניין, כמו בת יענה שמנסה לדחוף את הראש שלה לתוך האוטו, אז אף קול יבשושי ורציני לא מעניין עכשיו. הקול הזה אומר לנו שבת היענה אינה דוחפת את הראש שלה לאדמה, כמו במשלי השועלים. זה רק הנשר, מלך העופות, שדוחף את הראש שלו לתחת של אחרים.
לכבוד החג יש מלא אטרקציות, פינות האכלה וכדומה. רק היום תוכלו לראות נחש אוכל עכבר. בניגוד למצופה, הוא לא מכיש וטורף כל כך מהר. המדריך, זה בעל השיער הקצר וראסטה ארוכה "מוחבאת" לו בתוך חולצתו מסביר שבשביל לראות טבע, צריך להתבונן בסבלנות. עשר דקות עוברות, ואנחנו עומדים מסביב לכלוב של הנחש הקטנטן יחד עם ילדים שצועקים "נו, אבא בוא נמשיך!" והאבות שאומרים "ששש, תראה!" או "קלטת?" ובינתיים הנחש מכיש פעמיים את העכבר עד שהוא מת. ואז פותח את הפה שלו, כדי לשחרר את הלסת מהמקום. ואז לאט לאט בולע את העכבר בשלמותו. בתור בן אדם שמשווה כל חיה עם בני אדם. זה די מוזר לראות חיה שלא לועסת את האוכל שלה, אלא בולעת דברים בשלמותם, ומעכלת אותם לאט, בעוד יש לה בליטה בבטן בצורה של הארוחה האחרונה שלהם.
באגף אוכלי הנבלות, מספרים לנו על משפחת הנשרים שעפים בשמיים על טרמיקות של אוויר חם. פתאום נשר אחד קולט פגר, הוא יכול לראות למרחק של קילומטרים, מוריד גובה, מעלה מהירות. נשר אחר יקלוט את זה שבכיוון הפגר וגם הוא יצטרף. עוד אחד ועוד אחד יבוא. כך מגיעים להקות של עד שלוש מאות נשרים אל פגר אחד. כשהם כבר בפגר יש גם כאן שרשרת מזון. העזרן, שהוא הנשר הכי גדול בארץ, עם מוטת כנפיים של 2.9 מטר יתחיל ראשון [אם הוא בסביבה], יש לו מקור אמתני שיכול לקרוע אפילו עור של גמל, שיש לו עור עבה. הנשר הקירח, נקרא כך משום ש"נשרו נוצותיו", הוא אינו מסוגל לקרוע עור של גמל עם מקורו, במקום זאת הוא דוחף את הראש שלו דרך הפתחים הקיימים: פה. כוס. תחת. כדי להוציא איברים פנימיים. הרחם, שהוא עוד נשר קטן יותר יבוא אחרון, כשכבר לא נותר דבר לאכול והוא יאכל את הסחוסים שבין העצמות. קומפוסטרים טבעיים.
בדגים התבוננו בים כמובן, אך המקום הכי טוב בו צפינו בהם היה בשמורה של חוף האלמוגים, רצועת חוף של 350 מטר של קיר אלמוגים עם שני מסלולים: ארוך וקצר, ואפשרות לנוח על צינורות פלסטיק במהלך הדרך. בפרגולות שמפוזרות לאורך החוף היו בעיקר משפחות של כיפות סרוגות בהם האבות נכנסו למים עם הילדים והנשים לבושות עם כיסויי ראש ססגוניים יושבות בצל בצניעות ומתנהגות, ככה זה. כשר.
שנורקלינג זה ספורט די מוזר כשחושבים על זה . זהו ספורט שבאמצעותו אנחנו יכולים לבלוש על דגים, עם מסכת-זכוכית מגדלת לחוצה על הפנים כל כך חזק שרואים פסים של מצעים על הפנים במשך שעתיים אחרי. אנחנו סקרניים לדעת מה הם עושים כשאני מסתכל עליהם? אבל כדי לראות חיות, אנחנו צריכים לכלא אותם בכלוב ולומר לח'ברה: בואו לראות! הדגים חופשיים ואנחנו נכנסים לבית שלהם כאורחים לא קרואים ואילו בגן חיות הם האורחים שאנחנו "הקפצנו לביקור". ההבדל הוא בין פליאה לשעמום. חיות בגן חיות הם בדרך כלל משועממות מהתחת שלהן. אם הם סילברטים טובים הם ישבו בבית עם הפנים בדלת או בחלון. שאם תעשו קלוז אפ אפשר לראות שהפנים שלהם נראים כמו פרצוף של גבר שהרגע התעורר, מין זיגוג מסטול בעיניים. ריק. כמו הנקודה הכחולה שנעלמת בפייד אאוט כשמכבים את הטלויזיה. פרצופים עוברים וחוזרים מול הכלוב שסגור הרמטית בחלון זכוכית מוכתם בטביעות אצבעות ולכלוך. "הנה הוא!" מצביעים, דופקים על הזגוגית. והחיה שותקת. מה עליה לעשות? לצעוק "שקט!" או ללכת בגישה האנטי-חברתית של טום יורק ולסנן "piss off" בשריקה חרישית. זה לא עוזר, אתה סלבריטי בחלון, הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות לעצמך זה להתחבא כל שעות היום בפינה שממנה לא רואים את החלון. או כמו הנמר, לשחק עם עצמך כמו חתול בית, מתעלם מעצמים שהם מחוץ לאגו שלך.
שנורקלינג בים האדום זה דבר די מפתיע. רואים אדם שוחה בעיגולים במרחק של עשר מטר מהחוף ואומרים: איזו בריכה עלובה הוא מצא. ואז נכנסים לים בדצמבר, מכניסים את הפנים והנשימה נעתקת. זה ממש לא דומה לשנורקלינג שחשבתי שעשיתי בסיני 07'. יצאתי מאוכזב מהמים, אחרי שהלכתי יותר ממאה מטרים אל תוך ים שלא נעשה עמוק וכל מה שראיתי היו קקים כאלה, שלא הגיבו, ופשוט שכבו ככה בלי נוע. ונועה אמרה לי: יונה, אתה הגעת למקום שבו הרצפה נופלת עשר מטר ויש דגים בצבעים פסיכודלים?
בזמן טיול נצרבים הרבה רגעים במעט זמן. כך נזכור איך שחינו בין מליון דגים כסופים וקטנים, schools of fish וזה שם הולם למבנה כל כך מורכב של שחייה צורנית. זה מהפנט בגאוניות של זה. יש כל כך הרבה פריטים ששוחים בצפיפות, זה נראה כמו ציור של escher. הם בורחים לרגע, משנים את מבנה ההסתובבות שלהם כדי לתת לדג גדול לעבור במהירות. אתה לא בטוח אם הכחול הכסוף זה הדג או הנגטיב בין הדגים, הכהה יותר. אני חש שאני שוחה במדינה שלהם, או בצבא שלהם. גוליבר הענק.
ביום השני כשבאנו לחוף היה קר. הדוסים הלכו, במקומם באו קבוצות של ש"שינים וביניהם ש"שנית ששמרה לנו על הכלבה בזמן שנכנסנו לחי בר, כי היא תמיד רצתה שיהיה לה כלב. סידור טוב. היא זיהתה אותנו על פי הכלבה. לא החלפנו שמות. קר מידי להכנס למים. היא החליטה להשאר בחוץ לקרוא ספר. טוב, אמרתי לה, אבל ידעתי שאנסה לשדל אותה אחרת. שוויא שוויא. עישנו וכיבנו אחרי שתי שאכטות. בשמש זה עובד הכי טוב. אתה מצמץ וכבר אתה יודע שעברת לספירה אחרת. היא מלווה אותי עד למים, הולכת בלי משקפיים ואז רואה אנשים יוצאים בקור מהמים ומודיעה לי בנימה פסקנית: אין מצב. אבל באהבה, כמו באהבה, יש רגעים שיודעים מהו הדבר הנכון לעשות ומוליכים את בת הזוג לשם, למרות הקשיים. לכן אני מצטט את המשפט שלה מספר המחזור, שנכון היום כמו אז:
but the Butthole Surfers said
It's better to regret something you did
Than something you didn't do...
ברקע נשמעים הקריאות של מגדל הפיקוח שלא כולל שירות הצלה. הכניסה למים על אחריות המתרחץ, אך זה לא אומר שניתן לכם לשחות באווירה של חו"ל. "משפחות ירקות! אה, יקרות!" צועק מגדל הפיקוח "יש סרט טבע עכשיו ליד השירותים!" כל חצי שעה.
את החיות ביקרנו בחי בר יטבתה. בדומה לחי בר כרמל, ביטבתה גם יש מינים שונים של אנטילופות וחמורים שנכחדו מהאיזור ויש שרוצים להחזיר אותם אל הטבע, לאט ובסבלנות. בגלל שיש בנגב הרבה שטח, אנטילופות, חמורים ובנות יענה מסתובבים בספארי בו בני האדם מתחבאים בתוך קופסאות מתכת על גלגלים ומציצים בהתפעלות על החיות, בעוד הן אוכלות, מחרבנות ושוכבות בצל. אין אקשן, אבל החיות מתנהגות, זזות, עושות ואפשר להסתכל עליהן מקרוב. בתמונות בכרמל יש מלאי של חיות מעניינות, אך אם אין לכם זום של צלם טבע או משקפת, לא יצאו תמונות כמו באפריקה. אנחנו משלמים עוד עשר שקל ומקבלים דיסק שמדריך אותנו ומאריך את הסיבוב, זה נשמע מעניין בתחילה, אבל אז נזכרנו למה לא הקשבנו למדריך בטיולים השנתיים, כי כשיש משהו מעניין, כמו בת יענה שמנסה לדחוף את הראש שלה לתוך האוטו, אז אף קול יבשושי ורציני לא מעניין עכשיו. הקול הזה אומר לנו שבת היענה אינה דוחפת את הראש שלה לאדמה, כמו במשלי השועלים. זה רק הנשר, מלך העופות, שדוחף את הראש שלו לתחת של אחרים.
לכבוד החג יש מלא אטרקציות, פינות האכלה וכדומה. רק היום תוכלו לראות נחש אוכל עכבר. בניגוד למצופה, הוא לא מכיש וטורף כל כך מהר. המדריך, זה בעל השיער הקצר וראסטה ארוכה "מוחבאת" לו בתוך חולצתו מסביר שבשביל לראות טבע, צריך להתבונן בסבלנות. עשר דקות עוברות, ואנחנו עומדים מסביב לכלוב של הנחש הקטנטן יחד עם ילדים שצועקים "נו, אבא בוא נמשיך!" והאבות שאומרים "ששש, תראה!" או "קלטת?" ובינתיים הנחש מכיש פעמיים את העכבר עד שהוא מת. ואז פותח את הפה שלו, כדי לשחרר את הלסת מהמקום. ואז לאט לאט בולע את העכבר בשלמותו. בתור בן אדם שמשווה כל חיה עם בני אדם. זה די מוזר לראות חיה שלא לועסת את האוכל שלה, אלא בולעת דברים בשלמותם, ומעכלת אותם לאט, בעוד יש לה בליטה בבטן בצורה של הארוחה האחרונה שלהם.באגף אוכלי הנבלות, מספרים לנו על משפחת הנשרים שעפים בשמיים על טרמיקות של אוויר חם. פתאום נשר אחד קולט פגר, הוא יכול לראות למרחק של קילומטרים, מוריד גובה, מעלה מהירות. נשר אחר יקלוט את זה שבכיוון הפגר וגם הוא יצטרף. עוד אחד ועוד אחד יבוא. כך מגיעים להקות של עד שלוש מאות נשרים אל פגר אחד. כשהם כבר בפגר יש גם כאן שרשרת מזון. העזרן, שהוא הנשר הכי גדול בארץ, עם מוטת כנפיים של 2.9 מטר יתחיל ראשון [אם הוא בסביבה], יש לו מקור אמתני שיכול לקרוע אפילו עור של גמל, שיש לו עור עבה. הנשר הקירח, נקרא כך משום ש"נשרו נוצותיו", הוא אינו מסוגל לקרוע עור של גמל עם מקורו, במקום זאת הוא דוחף את הראש שלו דרך הפתחים הקיימים: פה. כוס. תחת. כדי להוציא איברים פנימיים. הרחם, שהוא עוד נשר קטן יותר יבוא אחרון, כשכבר לא נותר דבר לאכול והוא יאכל את הסחוסים שבין העצמות. קומפוסטרים טבעיים.
שנורקלינג בים האדום זה דבר די מפתיע. רואים אדם שוחה בעיגולים במרחק של עשר מטר מהחוף ואומרים: איזו בריכה עלובה הוא מצא. ואז נכנסים לים בדצמבר, מכניסים את הפנים והנשימה נעתקת. זה ממש לא דומה לשנורקלינג שחשבתי שעשיתי בסיני 07'. יצאתי מאוכזב מהמים, אחרי שהלכתי יותר ממאה מטרים אל תוך ים שלא נעשה עמוק וכל מה שראיתי היו קקים כאלה, שלא הגיבו, ופשוט שכבו ככה בלי נוע. ונועה אמרה לי: יונה, אתה הגעת למקום שבו הרצפה נופלת עשר מטר ויש דגים בצבעים פסיכודלים?
בזמן טיול נצרבים הרבה רגעים במעט זמן. כך נזכור איך שחינו בין מליון דגים כסופים וקטנים, schools of fish וזה שם הולם למבנה כל כך מורכב של שחייה צורנית. זה מהפנט בגאוניות של זה. יש כל כך הרבה פריטים ששוחים בצפיפות, זה נראה כמו ציור של escher. הם בורחים לרגע, משנים את מבנה ההסתובבות שלהם כדי לתת לדג גדול לעבור במהירות. אתה לא בטוח אם הכחול הכסוף זה הדג או הנגטיב בין הדגים, הכהה יותר. אני חש שאני שוחה במדינה שלהם, או בצבא שלהם. גוליבר הענק. ביום השני כשבאנו לחוף היה קר. הדוסים הלכו, במקומם באו קבוצות של ש"שינים וביניהם ש"שנית ששמרה לנו על הכלבה בזמן שנכנסנו לחי בר, כי היא תמיד רצתה שיהיה לה כלב. סידור טוב. היא זיהתה אותנו על פי הכלבה. לא החלפנו שמות. קר מידי להכנס למים. היא החליטה להשאר בחוץ לקרוא ספר. טוב, אמרתי לה, אבל ידעתי שאנסה לשדל אותה אחרת. שוויא שוויא. עישנו וכיבנו אחרי שתי שאכטות. בשמש זה עובד הכי טוב. אתה מצמץ וכבר אתה יודע שעברת לספירה אחרת. היא מלווה אותי עד למים, הולכת בלי משקפיים ואז רואה אנשים יוצאים בקור מהמים ומודיעה לי בנימה פסקנית: אין מצב. אבל באהבה, כמו באהבה, יש רגעים שיודעים מהו הדבר הנכון לעשות ומוליכים את בת הזוג לשם, למרות הקשיים. לכן אני מצטט את המשפט שלה מספר המחזור, שנכון היום כמו אז:
It's better to regret something you did
Than something you didn't do...
ברקע נשמעים הקריאות של מגדל הפיקוח שלא כולל שירות הצלה. הכניסה למים על אחריות המתרחץ, אך זה לא אומר שניתן לכם לשחות באווירה של חו"ל. "משפחות ירקות! אה, יקרות!" צועק מגדל הפיקוח "יש סרט טבע עכשיו ליד השירותים!" כל חצי שעה.
המקום האחרון בו ביקרנו היה בתחנה לחקר ציפורים, משעמם למי שאין לו עיניים לראות. הכניסה שם חינם ואפשר להכניס כלבים. זו תחנה שממקומת בחור, רחוק מאילת עם כבישי גישה ומידע בלתי הולמים. חינם כבר אמרתי? בקלפטה ארגנטינה, יצא לנו לראות ציפורי טרף ממרחק נגיעה, אבל באילת שהיא מקום הכרחי למעבר של ציפורים נודדות בין אירופה לאפריקה ראינו רק שחפים. שיטת הצפייה פשוטה: צריך מקום להתחבא, כדי שהציפורים לא יבהלו. אז בונים בית עם חלונות בסגנון חרכי ירי ומחכים. אין ממש הבדל בין צפרות לבין ציד. בשניהם מחכים הרבה וברגע המתאים לוחצים על ההדק. זה עובד כמו שתיאטרון עובד. בתיאטרון יש שלוש קירות לעולם והקיר הרביעי פתוח לקהל, זו הבמה. במצפור ציפורים אנחנו מרגישים הכי לבד. מסתתרים ומחכים שהמשהו יופיע, והחלון רחב כמו העולם, וזה עוד רגע מגיע. שקט, ציוץ נשמע במרחקים.
מי שקורא עדות זו היום צריך לחגוג איתי ובני משפחתי כי הכל התחיל כבדיחה עבור חלק מהאנשים ואחרים אמרו שזה בלתי אפשרי. שמי בנימין נתניהו, ואני מישראל. אני נשואה באושר עם שני ילדים ואישה יפה. משהו נורא קרה למשפחתי, איבדתי את מקום עבודתי ואשתי עזבה את הבית שלי מכיוון שלא יכולתי לטפל בעצמי ובמשפחה. אותה וילדיי באותה תקופה מסוימת. הצלחתי תשע שנים, אף אשה לא תתמוך בי כדי לטפל בילדים. אני מנסה לשלוח הודעת מבחן לאשתי אבל היא מונעת ממני לדבר איתה. אני מנסה לדבר עם חברתה ומשפחתה אבל אני עדיין יודע שמישהו יכול לעזור לי ושלחתי את הבקשה אחר כך לכל כך הרבה חברות, אבל עדיין אל תתקשר אליי, עד שיגיע יום נאמן שלעולם לא אשכח בחיי. . כשפגשתי חבר ותיק שלי אליו הסברתי את כל הקשיים שלי והוא סיפר לי על אדם נהדר שעזר לו להשיג עבודה טובה בחברת קוקה קולה והוא אמר לי שזה קסם גלגולי, אבל אני אדם שמעולם לא מאמין בכישוף אבל החלטתי לנסות ודרוזאגייד הורה לי והראה לי מה לעשות בשלושת הימים של ארוחת הצהריים הכישוף. אני ממלא אחר כל ההוראות ועושה את מה שהוא ביקש ממני לעשות טוב. דרוסאגייד דאג שהכל יתנהל כשורה ואשתי תראה אותי שוב אחרי העבודה הנפלאה דרוסאגידה. אשתי מתקשרת אלי עם מספר לא ידוע והתנצלה והיא אמרה לי שהיא ממש מתגעגעת אלי והילדים שלנו ואשתי חוזרים הביתה. ואחרי יומיים התקשרה חברה ששלחתי את מכתב התודה שלי, עכשיו אני מנהל החברה למופת כאן בארצות הברית. אני ממליץ שאם יש לך בעיות שלח הודעה לדוא"ל זה: doctorosagiede75@gmail.com או whatsapp בטלפון +2349014523836 או viber בטלפון +2349014523836 ותקבל את התוצאה הטובה ביותר. קחו דברים כמובן מאליו וזה ייקח מכם. אני מאחל לך את הטוב ביותר.
השבמחק