זה היה יכול להיות אסון, לא במובן של אסון טבע, כי אף אחד לא מת. אבל
באמת שהשלג הזה לא היה אותו דבר אם אותו קבצן זקן לא היה מבקש ממני לקנות לו
שמיכה. באמת שהיה קר, למרות שאני בדרך כלל מתעלם ממנו, כי כבר שבע שנים שאני רואה
אותו שוכב על הרצפה בחלק הפתוח של שוק מחנה יהודה, איש מבוגר בן שבעים עם כיפה
שחורה, זקן אפור ולבן, לבוש שחורים ושוכב על מרצפות השוק כמו בחורה על מכונית
ספורט, נשען על היד, מקל הליכה שכוב על ידו וכסף פזור מסביבו. קר לי, הוא אומר,
תביא לי שמיכה.
הכול קורה בזמן הנכון לו. קלישאה שנופלת לנו בול במקום בחג השלג
האחרון. את הכרבולית אכן קניתי לזקן, יחד עם עוד שתי זקנות שקנו לו, אבל בדרך
קניתי מגפי גומי, לי ולאשתי. מגפיים וגרזן. בשביל מה? כדי להפוך את הבית שלנו
ליער. לעלות על הגג, באמצע גשם שוטף ולשחק עם ארובת פח כדי להתקין את הpocket rocket שיחמם לנו את החורף הזה. השכנה אומרת:
השתגעת? אל תעשה את זה היום. ואני מתעקש: היום, זה חייב להיות היום!
בירושלים יורד בדרך כלל שלג פעם בשנה שנתיים. חמש סנטימטר מספקים לילדי העיר יום חופש, וגורמים לעולים מארצות הקור להשתומם על האבסורד שבזה. עיר בירה שמשותקת מפתיתי שלג בודדים. יורד בין חמש לעשר סנטימטר, מקסימום חמש עשרה. מאז 1886 לא נראתה כמות גדולה כזו של שלג בירושלים... והסביבה. אנחנו בסביבה. יש לא מעט סיפורים מהשלג הזה. פקק של מכוניות בכניסה לעיר, קבורים בשלג ומחכים לישועה כמו בסיפור הקצר של קורטאזאר "הכביש הדרומי". חיות היער באות לשוטט ברחובות, כמו ב"12 קופים", כך זכינו להציל צבי שנתקע בגדר ממש מול הבית שלנו.
אנשים שואלים אותנו: מתי יחזור להיות כמו מקודם? כשהיה שמש וחשמל
בעולם הזה? משפחות יושבות בחושך ובקור. חוזרים לחיות כמו פעם, משחקים משחקי שולחן,
יושבים אצל חברים ומתחממים ליד תנורי עצים/נפט או גז. אנחנו יושבים בבית עושים
לעצמנו גסט האוס בהודו, יושבים לאור נרות ליד הקמין ומעשנים, עושים אהבה, מדברים
שטויות ואוכלים: גרעינים שחורים, קשיו, מרק כתום עם שמנת מתוקה, צ'אי עם חלב
ותבלינים, שוקולד תפוז של לינדט, שותים מוסקט, ערב בירה, צ'יפס והרשימה עוד ארוכה.
וכול זאת בזמן שהטכנולוגיה קורסת מסביבנו. לאט לאט נגמרו לנו הבטריות של: הפלאפון,
לפטופ, מצלמה, פנסים. חזרנו לגור לאור נרות כמו בנפאל, כשהחשמל היה בא והולך לפי
מערכת שעות נעלמת.
עצים נפולים ביער יזכירו לנו שהאורנים לא שייכים לכאן. שורשיהם לא
מצליחים להעמיק מעבר לשכבה הסלעית של הקרקע הארצישראלית. מערומי גזם בצידי המושב
יזכירו לנו את ההרס שהטבע מסוגל לו. קולות של אמבולנסים ומסוקים ששמענו משך כל
הסופה והימים האחרונים יהפכו לרצף נוסף של אסונות מעשי ידי אדם.ובעוד מספר ימים כשהשלג
על איי התנועה בירושלים ישחיר מהבוץ והלכלוך העירוני, כבר לא ישאר זכר ללובן ששורף
בעיניים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה