הוא עבר לגור עימם לפני מספר חודשים. הוא הגיע מארץ זרה, חנות חיות, בה נתנו רישום מדוייק של קורותיו עד רגע הזה. גיל: ארבע חודשים. עיסוק: ארנב מחמד אופי: נעים, משום שבילה את ילדותו בפינת ליטוף עם ילדים. סתם עוד ארנב לבן. בהגיעו למקום מגוריו החדש, קיבל את השם: קרישנה הארנב. על שם אל הודי עם נטייה למגלומניה. לכאורה, עוד שם שניתן לחיית מחמד על פי האופי של הבעלים שלו. אך עם הזמן מתברר שזה לא סתם עוד ארנב. במפגש שלו עם כלבת הציד של השכנה, הם משחקים, מתרוצצים זה סביב זו, היא מרחרחת לו את הטוסיק, הוא מרחרח לה. וכביכול מדובר באחים, בני בית. כשגילה שיש לו שיניים מתחת לשפם, החל לנשוך אותה, והיא כלבת ציד נחמדת, ברחה ממנו, הארנב הלבן.
יום אחד, הוא חש שהבית כבר קטן מדי עבורו, לא הספיקו לו שלושת הדונמים של בעלי הבית, והוא החל לבקר את הבית השכן. לטעום מהירקות בגינה שלו, לנוח מתחת לדק הרחב, שם בעליו לא יכלו להגיע אליו. לא הם ולא האויבים. האויבים התגלו ברגע מאוחר יחסית בחייו של קרישנה. כי במשך חודשיים הוא הסתובב בביתו, כמלך חכם אשר מדבר בשפת החיות. רודף אחרי כלבים וחתולים ולכאורה כלל לא מודע לכך שהוא בגלגול של יצור נפחד וקטנטן, הרי קרישנה הוא אל. יום אחד הוא גילה שיש לו אויבים אחרי הכול. כלב גדול הגיע, כזה שלא פחד מהיצור עם השיניים הבולטות בחזית של הפה, כזה שתפס אותו באמצע תנופה של קפיצה, החזיק אותו בפה ולקח אותו עימו כמו עצם. מזל שאנשים מהבית ראו את הכלב וגירשו אותו, הוא הלך בפה ריק.
קרישנה כבר לא הרגיש בטוח בבית. זה כבר לא היה גן העדן עליו חלם לפני היוולדו. אחיו הכלבים, לא שמרו עליו. הגיע העת, לשים תרמיל על הגב ולצאת לנדודים ארוכים. נע ונד הלך בארץ עד שהגיע לבית שהיה בעצם קופסה של מתכת, שפעם היה קרון, של רכבת. המשפחה המאמצת תמיד חלמה על ארנב משלה, והימים בהם שהה עימה, היו ימים מאושרים עבורה.
ובינתיים... בצידה השני של המתרס גברת ואדון, שרצו בסך הכול לתת לארנב שלהם את כל האפשרויות. הם איפשרו לו את החופש המירבי. עם תוספת של אוכל ומים. הם כמעט ולא גערו בו, כאשר הציק לאחותו הגדולה, כלבה עתיקה עם חוכמת חיים מרעננה, קפץ עליה, ונגס באוזניה, גנב ממנה את אחרון החיוכים, והיה בסך הכול: אח קטן. כאשר חשבו עליו בכלוב, היו עצובים, וכאשר ראו אותו בחוץ , רודף אחרי חתולים, שמחו עבורו. הוא כלל לא מתנהג כמו ארנב. אך כשהלך, ולא חזר, הגברת לא עצמה עין כל הלילה. היא חששה שהכלב הגדול, שעכשיו פתאום תפס צבע שחור וקיבל צורה של מפלצתית, תפס את הארנב והוריק אותו אל מעיו. ההיה כזה מקרה?
דצמבר אלפיים ושתיים עשרה. יושבים בצומת חשופה, אגודל ימין רוצה להיות מושטת, אך היא נחה על הצד. לא עוברים רכבים בכביש הזה, לא בכיוון הזה. מה עושים? שותים מאטה בתרמוס ומקווים שעד שייגמרו המים, ליטר לערך, יעבור הרכב המיוחל. האדון מתאמן בחצוצרה, הרוח חוסמת את צליליו, הגברת מוזגת, ולכאורה הכול טוב. אך כתמול שלשום, יש צל שמעיב על החגיגה, עת לשמוח ועת לבכות. מתי יבוא הרכב שיקח אותם משם?
זה קורה כמו בכל שאר המקרים. בצורה בלתי צפויה. שני חברים נוסעים חמש מאות קילומטר לעיר הטיולים, בשביל חמשוש בצ'לטן. מאיפה הם בכלל מכירים את פרנקו, יליד של עיירה בת אלף תושבים בשיא העונה? לפרנקו יש גסט האוס משלו, חצי שנה עובד וחצי שנה מטייל בעולם. זה סידור לא רע לצעיר בן עשרים וחמש. יום אחד חזר מחו"ל וגילה שהפיט בול הגזעי שלו נעלם. זה לא סתם כלב, זו השקעה! בעיירה שלו כלב לא יכול סתם להיעלם. מה הוא יעשה? יברח להרים? לשלג פומות וטבע בן מאות קילומטרים מרובעים? הוא לא יגווע ברעב, הרי יש מישהו שמטפל בו. אז היכן הוא? היכן? פרסם מודעה בפייסבוק שהוא מחפש את הכלב, החבר הכי טוב שלו. הנהג מחייך אלינו מבעד למשקפי השמש שלו, ועגילי היהלום שבתנוכי אוזניו מנצנצים, אני מצאתי אותו. ועזרתי לפרנקו להחזיר את הכלב הביתה. חיוך שווה אלף מילים, במיוחד של גבר גבר שנוהג בטנדר עם ארגז ושני טרקטורונים. בעזרת הפייסבוק נהיינו חברים. עכשיו אנחנו נוסעים אלף קילומטר הלוך ושוב לסופ"ש קרחנה של נסיעות בכבישי אבק, טיפות אסיד, וריקודים בפאב המקומי. השארנו את הנשים שלנו בבית. בטח היו גם ילדים.
גברת ואדון מצאו בסוף ארנב לבן. עם שבע נשמות כמו חתול. בן אלמוות כמו אל הודי. אלפי גילגולים הוא עבר. גלגול אחד בפייסבוק, החזיר אותו לכאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה