לך לך לדרכך

פרק א -מתכוננים

לקום מוקדם בבוקר, לקפל שק שינה ומזרון, לארוז תיק ולצאת לדרך. אם דמיינתם את החיים של סנופקין בחורפים כאשר משפחת מומין הולכת לישון, אז ההתחלה כבר מוכרת לכם. איך זה מתחיל? בכוח הרצון. הפחדים, החששות ממה יקרה ואיך יהיה, זה לא מה שהולך להפריע לנו לצאת לדרך. החודש: פברואר. העונה: אביב-חורף. הפריחה בנגב: בעיצומה. אני קם בבוקר והשביל קורא לי בשמי: יונה, לך לך לדרכך.

  אני עומד עם תיק בין הים האדום להר צפחות, מתכונן לעלות על השביל המסומן במפה, אך עומד במקום משום שבמקום "שביל ישראל" יש  פה כביש אספלט, שער צהוב נעול, ושלט גדול: עצור, גבול לפניך. מה לעזאזל קורה פה? ואז יורד לי האסימון שיש שני מסלולים של שביל ישראל. האחד: זה שמסומן אצלי במפה מס' 20, שנת הוצאה: 2007 והשני: השביל שמסומן בשטח. זה התפקיד שלי לעלות על השינויים מבעוד מועד כדי לא להסתבך. אז אני פונה לסופה הממוגנת שחונה על חוף הים. הקצין, ילד בלונדיני עם שני ארונות על הכתף אומר שהשביל מתחיל קילומטר צפונה, בפיצול וואדיות אחר. אה, והוא מוסיף שאם נסטה מהמסלול שמאלה [לכיוון הגבול עם מצריים] אז יקפצו עלינו מכל הכיוונים. הבנתי. כבר הקפיצו עלינו כיתת כוננות בחולות באר מילכה וזה לא נעים. מצחיק אמנם, אבל אפשר  לוותר על זה.

    אנחנו יוצאים לשביל ישראל מדרום לצפון. התכנון הוא ללכת עד שדה בוקר מאילת. אנחנו נסחוב תיקים עם כל מה שנצטרך, וכשיהיה חסר משהו, כמו למשל מים- אז נפתח את הפה ונבקש עזרה. זה ה"plan A" שלנו, מה ה"plan B"? אין ממש, נצא לדרך, נראה, נזרום.
     היום הראשון על השביל כרוך בהרבה התרגשות והתלהבות. קניות של אוכל, התלבטיות: כמה מים לסחוב, כמה ללכת, איפה נישן? ביום הראשון של שביל ישראל זה היום שתקבל הכי הרבה פידבק חיובי מאנשים שכלל לא מכירים מה אתה עושה ביום יום שלך. למה? כי אתה שביליסט. אבל אני... אתה שביליסט? כל הכבוד! זה כמו פאנל בנושא פוליטי. אם מישהו רוצה לשמוע את דעתך, תתן לו את האג'נדה שלך: באתי כדי לראות את הנגב בפריחתו. אם לא שאלו אותך שאלה, ורק מניחים עליך הנחות: אתה כזה וכזה, לפי התיק המאובק שלך רואים שאתה מטייל... ברור.   

    זה לא הטיול הראשון שלנו, אבל אנחנו לא מי שהיינו. פעם הייתי משוחרר טרי על השביל. ובפעם אחרת הייתי בטיול הגדול ואז בירח דבש, אבל כשלא חוצים את אותו נהר פעמיים, הלב מתמלא ספקות כאשר נעמדים מול האתגר מחדש. ועכשיו אנחנו לא בטוחים  בחוסן הפיזי שלנו. איך נתמודד עם המשקל של התיקים? עם העליות של הרי הנגב החוליים. אם נספיק בכלל לחניוני הלילה בזמן. אחד הסיכונים הכי גדולים בטיול בנגב הוא עניין השינה, חיות הבר לא יטרפו אותך, אבל אם יתפוס אותך פקח  עושה משהו שלא נראה לו, זה יעלה לך כמו חודש על השביל. לחיות מותר לעשות הכול פה, אנחנו אורחים, לכן יש לנו ספר חוקים. במקום האחרון שיצאנו ממנו אמרו לנו שאין לנו צורך לדאוג, הכול יגיע אלינו. זה היה נכון, במידת מה.

  יש דברים שאני לא יכול לוותר עליהם. ה pre-begining מה שקורה לפני שזה מתחיל. יום אחד אתה נווד, אתה עוסק בvagabonding ויום אחר אתה שביליסט, מילה שמתקשרת עם ציונות. אז ביום שאתה עדיין נווד. אנחנו יושבים על רצועת חוף צרה מאוד, קצת צפונית למלון הנסיכה. המים נמשכים אל הירח והגאות עולה. מה שאומר שהחוף מתדקק. רגע לפני שהירח מציץ מעבר להרי אדום, המים נותנים פוש אחד אחרון וזה מרגיש פתאומי, כמו סרט עם מוזיקת אופרה שמחדדת את רגעי השיא. ומרטיבה לנו את הציוד.

     ברגעים הללו ממש, ובמקביל אלינו, עוצר רכב מעלינו ב"חנייה". שלוש בחורות בלבוש מנימאלי עומדות בחוץ ורוקדות ובתוך הרכב יושב גבר שמתקלט. האוס בידי בום בום! מי הולך לומר להם שינמיכו לפחות? זה ישראלים vs. ישראלים. הכול יכול לקרות. דקירות וקללות יכולים לעוף פה באוויר. חצי שעה אחר כך אנחנו כבר עברנו צפונה [בכמה מאות מטרים] לחוף רחב, שקט, אין פה אף אחד, זה יהיה רומנטי. ואז... נשמע מנוע בים, ומישהו עם מגאפון צועק: ילד! עזוב את הדגל! שתי דוגיות של הצבא מריצות צחוקים על המים. ואז שמים מוזיקה. האוס בידי בום בום! האם כל זה היה לשווא, או שמא יש חוכמה בציווי האלוהי: לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך...

   מכופף ברכיים, מתכופף ומרים את התיק בסיבוב. הוא נטרק אל גבי כמו דלת בחוזקה, אך הגב סופג את המכה. הכתפיים מתקשחות. סוגר את אבזם המותניים, מהדק את הרצועות. מתחיל ללכת. צעד צעד, אין הפתעות. מעבר לעיקול, העיר נעלמת ואחריה הים, זה רק אני, ההר ואשתי.




פרק ב- על השביל

אנחנו צועדים בוואדי עם חלוקי נחל אפורים, מעלינו בחצי מרפסת נח לו שיח קוצני ירוק עם עלים ביצתיים, בשרניים ומין קישואים אגסיים תלויים ממנו עם עוקצים ארוכים. מה זה? סוג של צלף מדברי שגדל רק באיזור הקרוב לאילת, צלף סחוסי. מטיילים אחרים צועדים על פנינו במהירות, ממהרים אל סוף היום בחניון הר יהורם, ואנחנו קוטפים את פירותיו של צמח ירוק עם עלים פיצפוניים, כדורים לבנים עם זרעים שחורים שציפורים אוהבות לאכול, ריכפתן מדברי. אנחנו לא כאן בכדי לצעוד, זה נכון שאנחנו סוחבים תיק על הגב והולכים בלי לספור צעדים, אבל אנחנו כאן תחת איצטלה אחרת, סיור ליקוט לימודי. האשה מחזיקה בידה מגדיר צמחים עם הקדשה: שיהיו לך את התשובות לכל השאלות. אין ספר יותר מתאים לטיול הזה.
     עכשיו אפשר לומר את האמת. אנחנו נמשכים לדרך למסע הזה משום שאנו מעוניינים לראות את הנגב פורח. השנה היתה גשומה, והרבה צמחים שנראו יבשים משך שנים התעוררו לחיים. אז אנחנו צועדים עם מגדיר צמחים, ומגדירים. יש גם צמחים אכילים. וכאן תפקידנו הוא לטעום ולומר לכם, יש. אין המון, אבל בשביל זוג עם סיר אורז, יש מספיק צמחים בשביל תבשיל חריף וסלט חמוץ וקינוח מתקתק.
    ביום השלישי בבוקר, אנבלה מתעוררת עם חיוך בחניון יוכבד. בערב עוד הספקנו לעשות סיבוב בעמודי עמרם האדומים ולראות שני צביים אוכלים דשא ירוק בין סלעים אדומים-סגולים. ועכשיו היא מוצאת עקבות ליד מיטתה. אולי שועל או תן. נראה שהוא הלך ממש סביבי, מעניין איך לא שמעתי אותו... היא הולכת בעקבות צעדיו ותוך כדי מוחקת את רישומם. שעה קלה אחר כך [או אולי 20 דקות]אנו מוכנים לצאת לדרך, היא מעמיסה תיק ופתאום שמה לב שהתיק שלה קל יותר. משהו חסר. אנחנו מורידים את התיקים, שק האוכל שלה איננו. אה, עכשיו אנחנו מבינים את עניין השועל והעקבות, אבל לאן הוא יכל לסחוב את השק? אם זה היה רק אוכל ופינוקים היינו משחררים מיד. אבל זה היה שק אוכל עם גזייה. שיטוט ברדיוס של 200 מטר, נבירה בכל קפל קרקע לא עזרו לנו למצוא את השק והמשכנו בדרכינו.

הטמנת אוכל ומים לאחר ביקור של חיות

    זה אולי המקום לציין, שזה די נפוץ ששועלים גונבים למטיילים ציוד, אוכל ומים. בחורה אחת סיפרה לנו פעם שהיא התעוררה בוקר אחד ללא תיק. עם שק שתייה שנחטף על ידי השועל, אפשר להתמודד. זה קצת חבל. אבל מה יש למטייל ללא התיק שלו? אבל הבחורה הזאת ידעה לקרוא עקבות, וכך היא צעדה בעקבות סימני הגרירה של התיק, היא הלכה שני קילומטר, שני קילומטר! עד שמצאה את התיק עם סימני נשיכה בכיס של הראש, שבתוכו היתה מפת סימון השבילים. צבוע סחב לה את התיק, אבל הסוף טוב, רק ראו שלטבע יש חיים משל עצמו.
    כשאנחנו חוצים את כביש 12, נהג מונית עוצר לידינו ומציע עזרה. זה 10 ש"ח לבקבוק מים, 100 ש"ח מינימום תדברו עם החברים שלכם. אבל אנחנו סומכים אחרת, בית ספר בסוף יום של טיול שנתי ממלא לנו את הבקבוקים בחפץ לב. וביום אחר חבורה של צ'כים ימלאו וכן הלאה וכן הלאה. לא לדאוג, אנחנו מסתדרים בטבע.
   רוכב אופניים עוצר לידינו בנחל רחב ידיים שצוקי אבן חול סוגרים עליו משני הצדדים. תגידו, יש לכם מפת נייר? אני מצמץ באי אמון. מה? אתה מתכוון למפת שולחן? מנייר? לא. הוא מגחך, מפת נייר כלומר לא GPS. אה, כמובן. חבורה של אנשים בגילי מביטה באי אמון. כל אחד מהם יושב על אופניים בשווי כל הרכוש שלי עלי אדמות. אחד אומר: וואלה כיף לכם. אחר זורק: אתם מהיחידים שחיים פה בסוף. הם חוזרים לרכיבת האקסטרים במעלה הנחל, בעוד אנחנו מחבקים מפל עם אצבעות מלבינות במורד הנחל, נחל רחם.
   אנחנו בטיול, כל יום צופן בחובו כמה מעברים. בוקר-צהריים-ערב. התעוררות-הליכה-עצירה חפוזה-והמשך הליכה. מה דוחף אותנו ללכת בשביל ולא לנסוע לטיול יומי וללמוד על הצמחים שגדלים שם? שימו את השאלות בצד ותרגישו את החופש בויתור על שלטי מידע והודעות וואטסאפ. לבלות יום שלם כשהשפה המדוברת היא סימנים על אבנים. אשר אראך.

פרק ג- מלאכי שביל

אלוהים ברא את העולם במשך ששה ימים ואז הוא שבת בשביעי. זה נכון, אבל שבוע של מטיילים עובד אחרת. כל שלושה-ארבע ימים עושים "יום אפס", אפס קילומטרים, במנוחה עושים כביסה ידנית בכיור של איזה מארח, קניית מצרכים ומנוחה לכפות הרגליים. הדתיים יכולים ללכת ששה ימים ולנוח בשבת, הם למדו מאלוהים. אנחנו למדנו מהנסיון. ביציאה מפארק תמנע, אנחנו תופסים טרמפ ל"שלטר", גסט האוס שמארח שביליסטים באילת. לילה ראשון חינם, לילה שני במאתיים וחמישים שקל. החדרים בנפרד, בנים בנות וכל אחד מקבל בצ'ק אין: מגבת, סדינים נקיים ועותק של הברית החדשה.

    גסט האוס-כנסייה. לא רע, לא רע. על זה לא שמענו עדיין. אנחנו עדיין בישראל? או שאנחנו בחו"ל? האווירה של הטיול מתחילה לטשטש פה את הגבולות של מה מקומי ומה לקוח מסרט אחר. יום שישי בערב, יש תפילה בציבור עם שירים דרשה של שבת, וארוחת חינם. הארוחה היא יותר בסגנון בית תמחוי/ריינבו ולא כמו סעודת שבת בחב"ד. יש פה מקסיקנים, רוסים, פולנים, קומץ אירופאים וישראלים. הנושא: ישו אוהב אתכם. הלשון: אהבה. המסר: בואו תצטרפו אלינו.
     זה הכול טוב ויפה, אבל מאחר שמפעילי הגסט האוס הם לא קתולים ולא פרוטסטנים לא כל כך ברור לי מי נגד מי. ואני בחור סקרן, אז אני שואל שאלות, בעברית. אתה מפה? אני מאילת. את מפה? לא, חס וחלילה. רק באתי בגלל חברה. אתה מהקהילה? אני נוצרי אם זה מה שאתה מתכווון לשאול, אבל מפעילי הגסט האוס הזה הם יהודים משיחיים. ואין לי מושג מה האג'נדה שלהם. במקום צעירים עם חולצות של חוגי סיור ושל יחידות צבאיות יש פה צעירים עם ציטוטים מישעיהו נ"ג והברית החדשה בעברית. אנחנו בישראל? לא בדיוק. 

    אחרי חמש דקות בתפילה, אני משתעמם. זה לא שונה כל כך מבית הכנסת. ואם אין לך אדיקות ואהבת ה-אל. אז אין לך מה לחפש שם. אנחנו יוצאים החוצה לעשן. אני מזמין בחור ארגנטינאי, אבל הוא מסרב בנימוס llege a un amigo en Tel Aviv. estuvo fumando un monton toda la semana... estoy todavia recuperandome... אז נעשן לבד? סבבה. אבל אנחנו בגסט האוס, מי שבא לפה, מחפש חברה. אשה אוסטרלית צנומה עם משקפי חללית עבות נצמדת אלינו ומדברת ללא הפסקה. בעלה, זכרנו לברכה, היה מגדל והיא מצטערת על כל השנים שעישנה. i haven't had a fix to dress in a long time. ואז באה אשה אחרת se posible un puff. בטח, join the club. מסתבר שזו בכלל ישראלית שגרה בחו"ל. כשהיא שומעת על חיי הנדודים מיד עולה שם על שפתיה, על Bear Grylls שמעתם? הוא שורד בטבע רק עם סכין, ויש לו תוכנית טלויזיה. כשהם רק עברו לאירופה בעלה התקשר אליה בהתרגשות אחרי שבוע וסיפר שקנה רכב והוא לא היה צריך להתווכח על המחיר, לא היתה לו תחושה שמרמים אותו, והכול עבר בשלום. הוא היה מאושר.  

     את השבת אנחנו מעבירים בחוף הים. הזמנו את שותפי לחדר ליום הכיף. גרמני שקט בן 50 שבא לארץ לעשות את השביל אחרי שקרא את הספר "קום והתהלך בארץ". הספר שמתאר את מסעם של זוג ישראלים-משיחיים שיוצאים אל שביל ישראל ובעזרת ישו מסיימים אותו הביא לארץ הרבה נוצרים. אבל אני דווקא מתלהב יותר מהגרמני שפגשתי, הוא נקרא על שם דמות במיתולוגיה הנורדית, איש שהרג דרקון. ואגנר המחיז את זה באופרה על nibelungen. ואני מתלהב. כי לפני כמה שבועות התגלגל לידי ספר פנטזיה-מיתולוגיה ולא חשבתי שאפגוש כל כך מהר את הגיבור. זה כמו לפגוש את הג'ינג'י שהרג את הענק הפלישתי.
   לשבת על החוף, לאכול פיתה עם לאבנה ולהתגעגע להרים. זו לא אותה סיטואציה כמו שהיתה לפני הפעם הזאת. אנחנו לא מבקרים באילת כדי לראות את דגיה. עכשיו אנחנו מדריכים תייר גרמני לכל המקומות שלנו חשוב שהוא יכיר בעיר. הפיתה עם לאבנה של האקווה ספורט, הגלידה של פיני לק, להשכיר מסכה ב20 שקל, וכמובן מכינים לו את הטחינה הראשונה שלו, ever. תכיר: זה המאכל הכי חשוב בישראל, והכי חשוב למטיילים. הוא טייל ותיק, כבר טייל בטרנסלבניה, רומניה, באלפים הצרפתיים, בפיריניאים והוא יודע איך לקחת תיק וללכת, אבל אחרי שני ימי טיול בעונת החורף של שביל ישראל הוא חטף מכת חום בשק שינה האלפיני שלו שמותאם למינוס עשרים. בדרך נס, הוא פגש אותי, אז הסברתי לו בדיוק למה הכוונה ב"חורף" בישראל. גם לי היה מזל שפגשתי אותו, הוא התלמיד ליקוט הראשון שלי. 

   מפריע לך אם אני אעשן? אני שואל בנימוס, כי בכל זאת אני מרגיש שהוא האורח שלי. והוא מספר: בגרמניה המזרחית, עבדתי ברכבת. ובדרך חזרה מהעבודה עמדנו בקרון משא ארבעים מעשנים ורק שניים שלא מעשנים. אז זה בסדר, אתה יכול לעשן. ואז הוא מוסיף, אין לי בעיה עם עישון פאסיבי.

Anna RF הבית של