נוסעים דרומה

חופשה באילת היא אחד הדברים שאזרח ישראלי רוצה לעשות לפחות פעם בשנה. הבעייה היא שזה לא תמיד מתאפשר. הרי מתי יש זמן לצאת לשם? אם כבר מפנים זמן לנסיעה אז למה לא לטוס לחו"ל באיזה "דקה 90", לנשום קצת אוויר אירופאי עם מינון מינימלי של ישראלים ולא פיצוץ אוכלוסין על רצועת חוף שמתוחמת בין גבול לגבול. ואם כבר נסיעה לאילת, אז למה בחורף? הזמן האופטימלי הוא קיץ, בחורף צריך לנסוע לחרמון.
חופשת חנוכה באילת, עם רכב, אוהל וכלבה, זו הזדמנות להכיר אילת קצת אחרת. עבורנו סיני היתה עדיפה על אילת, אך אנחנו יותר מדי אחראיים-פחדניים-ישראליים בשביל לנסוע. גם לטייל עם תיקים איננו יכולים, כי הכלבה זקנה ורוצה לצאת לצרכיה ולחזור לישון על הכרית. מרותקים אליה והיא אלינו, זה יהיה משהו בסגנון "טיול משפחות" עם טוויסט. הזדמנות ללכת להכיר את העיר בצורה קצת שונה.
רוב הפרסומים על חופשה באילת ידחפו אותכם לישון במלון בו הכול כלול, כך תוכלו לבלות כל היום בבריכה עם הצעות מפתות לילדים ומסאז'ים להורים. סיבוב בטיילת-קניון ואולי אפשרות לראות דולפין בחוף הדולפינים או במצפה התת ימי. תמחקו את האופציות הללו. זה שיש לנו רכב לא הופך אותנו לקהל הזה. לקהל העני יותר יש אפשרות לישון בחוף הכי דרומי באילת, חוף המגדלור. בחוף הזה יש רצועה של motorhomes שקבועים בחוף, ולא תמיד מאוכלסים, אוהלים, היפים, סינליים וכל מי שאין לו כסף לחופשה, אבל רוצה להכנס לעיר ללא פרוטה. המינוסים הם הצפיפות-בחגים, הזפת על החוף, והעובדה שאף אחד לא ניקה את הקיפודים בתוך המים.  בסוף אנחנו ישנים בהרים, בין בית קברות צבאי לשביל אופניים, לבד.

אבל השאלה היא: איך הגענו עד הלום?

יוצאים מהבית חמושים במוזיקה ורכב עמוס לעייפה. מיד אחרי ירושלים מתחיל המדבר, יוצאים מהחורש הנטוע של אורנים בעוטף ירושלים ממערב, נכנסים למנהרה ועוד מנהרה, ויוצאים במדבר יהודה. נוף צחיח ונעים למי שמורגל בו. אחרי ים המלח, הנוף נשאר בפחות או יותר הפריים הקבוע, של מדבר וחולות ורקיע. הנסיעה מזכירה לנו את הנוף בפטגוניה. שטוח ושיחי, הרבה שמיים וכביש שטוח וישר עם שלטי אזהרה משולשים. זהירות גמלים! [רק שבארגנטינה היו גמלים שנראו קצת אחרת, גואנקו] לא ראינו אף גמל בדרך, אבל השלטים עדיין מזהירים.
  כטרמפיסיטים סידרתיים אנחנו גם עוצרים לאחרים עם תיקים גדולים. יש מקום אם אתם יכולים להלחץ במושב האחורי. זה אפשרי, אנחנו יודעים, מנסיון. כולם חגורים? אה, רגע... זה לוקח להם זמן לחגור חגורות מתחת לכל התיקים שלהם ושלנו. היה טרמפ שלקחנו בארגנטינה שהנהג קיבל דו"ח, כי אחד מאיתנו לא היה חגור מתחת לכל התיקים, נסיעה לילית, כולל שינה וקולה zero עם פרנט ברנקה. צריך לוודא, כדי שהגלגל לא יחזור. לאן אתם נוסעים? הם שואלים. להגיד אילת? לא. אנחנו לא רוצים להתחייב על כך. זו נסיעה ארוכה מדי לשעות אחר הצהריים. בטוח נעצור ללילה. אז כך יש כאלה שמרוצים מהטרמפ וכאלה שפחות. שתי בנות מהוד השרון שחזרו מטיולים ארוכים בחו"ל. לא הטיולים הראשונים שלהן. בהודו הן כבר היו. אחת טסה לאירופה לשבוע ונשארה שלושה חודשים, השנייה עשתה כמה חודשים בברזיל. וילד שקט שנוסע למצפה רמון שעבורו היינו עוד טרמפ, שקירב אותו מעט, כי לא יכולנו להתחייב. למה בעצם?
אוספים שלושה פולנים שהולכים על הכביש, ממעבר הגבול עם ירדן. בנסיעה הקצרה אני מנסה להסביר להם מה זה "סבתא פולנייה" it's when mothers try to smother their babies with protective stress, אך זה לא ממש עובר אליהם. אהה אהה. אומרים תודה והולכים לדרכם. יש להם שבעה ימים במזרח התיכון. אחרי ארבעה ימים בעקבה, מדלגים לים המלח, ירושלים וחזרה לפולין. נשמע כמו פיספוס, אבל כולם עושים את זה, בטיול.
האילתיים הם הנהגים הכי לא זהירים בכביש. גרים בעיר ללא רמזורים, רק עם מעגלי תנועה. זה כל כך קיצוני עד שהולכי רגל צריכים לזרוק את עצמם לכביש כל פעם. זה כך משום שכל התיירים שנוהגים לאילת נוסעים על מאה שלושים קמ"ש, וכשמגיעים לשטח עירוני בדרך כלל האדום עוצר אותך, כשאין, אתה ממשיך למהר. עד לגבול טאבה.
האילתיים נוסעים הרבה במוניות, בשל מיעוט באוטובוסים וחוסר האפשרות להתקע בפקק, נסיעה לא עולה יותר מעשרים שקלים, מונה, תעריף שתיים, תוספת על עוד נוסעים. כשנוסעים להשתכר, עדיף לקחת מונית, מהאוהל ובחזרה. הנהג שלנו בא מירושלים לאילת לפני עשרים שנה. טוען שבישראל הכי טובה לגור באילת זה החורף ובקיץ הכי טוב לגור בצפת. לא מזמן הלכתי לחתונה בירושלים, זה היה באוגוסט האחרון. באתי עם חולצה קצרה, כי אוגוסט.. וחזרתי לאילת חולה מת. באוגוסט!