בארץ, כשרוצים להקים יישוב חדש, בונים ליישוב קיים "שכונה"
במקום לא כל כך קרוב. הזמן עובר וכאשר השכונה מיושבת, משנים את לה הסטטוס, כמו
בפייסבוק. זה עובד כך גם עם מוסדות, מכינות ואוניברסיטאות. קודם כל תקימו שלוחה בעיר
אחרת, אחר כך תשנו לה את הסטטוס. במקום ללמוד באוניברסיטה בבאר שבע, אפשר ללמוד
באילת, בנוסף לכיתות קטנות וחדשות ומלגות אטרקטיוויות ללימודים תקבלו
שי לחג: עיר של מסיבות.
בשנה הראשונה החיים יהיו "קלים" תגור במעונות שמתאפשרות רק
ללומדים מתחילים. בגמר הקיץ תרוץ במסדרונות שיכור ושמח שהכרת בזמן קצר כל כך הרבה
אנשים מדהימים. הטיול השנתי הזה מתאים כל כך, חיים בשותפות. הדירות מחולקים
בנים/בנות, הקומות לפי חוגים, כך שלא יהיה קשה למצוא חברים לקבוצות הלימוד העתידות.
ואז יש אולי משהו מדאיג בקומת החשבונאות. אחרי זמן מה תשים לב לגבולות בתוכם אתה חי ותבקר את כך שאורחים לא יכולים לישון אצלך וגם לא אורחות.
מחוץ לעונות החמות תרתי משמע שבהן נוהרים ההמונים לאילת, הסטודנטים יוכלו
להנות מעיר שקטה בה אפשר לקפוץ לים עד דצמבר, להצטלם שיאכלו החברים את הלב. כיף לי. ויום אחד יגיעו אורחים-משפחה ושומעים את הסיפור האחר. אני עסוק. צריך ללמוד.
ואומרים: נו טוב, סטודנט שילמד. נדבר בערב. ומה כבר נעשה בערב?
יוצאים למסיבה בבר, יום שלישי, ליין סטודנטים בשיתוף אגודת הסטודנטים ובהפקה
של המארח. לוקחים מונית מהמעונות והולכים למסיבה. הסתיים יום לימודים, עושים
שיעורי בית, ועכשיו הטראש מוכן להדפק. איזה חינוך טוב. נכנסים לאיזור הפאבים,
לבושים יפה, מריחים כמו חנות בשמים, ואנחנו התיירים באים בריח של ים וזיעה. בכניסה
עומד איש רחב עם אקדח, רציני משהו, הם איתי, אני נושם לרווחה, ונכנס. בירה? למה
לא. תעשן? למה לא. יש מוזיקה, בוא נרקוד. כל כך טוב לי להיות מחוץ לציד, מבטים
נשלחים בין המלבושים, שיחות קצרות, הרבה עצבים. לידי רוקד בפראות טיפוס גבוה שנראה
בגילי עם ג'ל בשיער וג'ינס צמודים, מוזג ישר מהבקבוק ומכבד שחורדינית וברונטית, זה איש
המסיבות וחיי הלילה. הרגעים עוברים מהר אבל לאט, ואיכשהו אני מוצא את אשתי זוללת
פיצה של שלוש בבוקר, קחי 20. אין צורך אומר המארח.
יש הערב הופעה של התבלינים, להקה אילתית, רוצים לבוא? זה נשמע לי מוכר, לאחר שעשו לי חינוך מחדש בכפר הארכיאולוגי בו עבדתי. ומה עם הכלבה?
[אותה כלבה זקנה שבערב המסיבה חיכתה בשקט בחדר במעונות והתאפקה יפה יפה עם צרכיה
עד ששיחררה עם פתיחת דלתות המעלית. והזעקנו סמרטוט. אסור שיוודע!] נכנסים לאיזור
ההופעה, בmessi, ומנצ'יטס מרגישה קטנה בין
ענקים בדומה להרגשה של ילד בן שמונה ביציאה מבית הכנסת בליל שישי, נדחק ונדחף בין
כרסים ורגליים, מפחד מלהדרך על ידי נעליים עשרים מידות מעליו. ואז מרימים את הכלבה באוויר
ושמים אותה בתוך מרובע בטוח, תחת רגליי השולחן.
המלצר מגיח עם שתי כוסות מרפיס. מניח אחת מול אשתי, סובב סיבוב סביב עצמו,
אבוד בבלאגן, ושואל אותנו: מה, הזמנתם רק מרפיס אחד? אז קחו גם את זה, הבר הוציא
אותו ממילא. יונצ'וס, דברים כאלה קורים רק לך. אני מחליק את הבירה לגיסי ומארחי,
קח תשתה לרוויה. המוזיקה מפתיעה אותי בבינוניותה ואני מבין שלא שמעתי אותה
בחפירות. כשמגיעים להיטי הרדיו הקהל שפיטפט עוצר ומדקלם את המילים בחצי הלם-חצי
נבואה. הזמר מלא אנרגיות מקפץ על הבמה עם כובע על ראשו וכשהוא מוריד את הכובע
מופיעה בלורית דחוסה ומתולתלת שמתנודדת הנה והנה לפי קצב הראש.
ההופעה משתפרת כשמעלים זמרת אורחת בלי שם, ותסרוקת ווילמה מהflintstones ששרה קאבר לi want to fly away שגורם לקהל האילתי לרצות לצאת
לנפוש, בח"ול אולי. ומוש בן ארי בהופעת אורח-אורח שעולה לשיר וכמעט שוכח
לרדת. אני נזכר בפעם בה הייתי במושבים בבריכת הסולטן בהופעה שלו ושלחתי את אשתי
שתרד לבמה כדי לראות יותר מקרוב ואני נרדמתי על הכתף של החבר של גיסתי. אבל
התעודדתי ממוש הפעם, זה פשוט נשמע טוב הרבה יותר בפאב עם חמישים אנשים.
נר שמיני של חנוכה, אלפיים ושלוש עשרה. נדחפים חבורה של חבדניקים אל תוך מקום בו הופעה זה הרגע הסתיימה ומדליקים נרות לשני שיכורים והרבה בחורות במראה שמול הבר. הם לא יודעים שהקהל החילוני הנבער יצא ידי חובותו כשהלהקה הדליקה נרות בדרמטיות של גיטרות מנסרות ולצון של שירה איטית עם יותר מדי רגש. חג חנוכה שמח!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה