על שולחן הניתוחים

ירושלים היא עיר שמושכת אליה שונות על כל גווניה, זו עיר מתחרדת, מתנכרת, מחבקת יהודים, מדירה את השכנים, בה דיור אינו בר השגה, סינדרום ירושלים זה תופעה משעשעת שבאה על חשבון התושבים הקבועים, גם כמו מצעד הגאווה הירושלמי שונה באופיו מהתל אביבי, וכל דבר בעצם שתקרא לו גם "ירושלים" יהיה בו קצת מהסלט הזה של המוזר והמוכר, של ניגודים שנפגשים על הצלחת. 

אתם פוגשים אדם ברחוב, זורקים אותו ישר לצלחת, מתחילים לנתח, המזלג מחזיק אותו ישר במקום, שלא יזוז חס וחלילה ומיד יורדת הסכין וזזה קדימה אחורה. שפריצים של דם טסים לשמיים, אבל אתם מתנהגים בקרירות, כמו רופאים, ואומרים לו: אל תבהל, this is just a standard procedure, we'll just get this right ,הוא בוכה, מנסה להשתחרר, ואתם ממשיכים בשלכם, כמו שבן אדם מסביר לכלב שלו משהו, מלמל תוך כדי פעולה, you'll be up on your feet in no time, אם הוא באמת היה מקשיב, ולא זז, הניתוח על הצלחת היה פחות מכאיב, הייתם יכולים גם לשים לו כרית, ושהוא לא ירגיש את האימה המתפשטת לו בגוף.
שיער גלי גולש עד אמצע הגב, [הלוואי ולי היה שיער כזה] חיוך שובה לב והרחבות בקוטר שני סניטימטר בתנוכי האוזניים שאפשר להשחיל בהם יותר מאצבע אחת. המראה הפריקי הזה יכול לגרום לרתיעה מהידברות, אך הדיבור נעים, רגיש לניואנסים של החברה הישראלית. זה הבן אדם שאתם פוגשים, הוא הולך לכיוון ההפוך מכם, וכבר עשר בלילה, אבל אתם תימשכו לכיוון שלו, ותלוו אותו עד הדלת של הבית. אה, הוא מזמין אתכם להכנס? אתם תיכנסו ותקשיבו לסיפורים שלו, כי זה בן אדם עם סיפור לספר.

"אני לא יודע אם לחוש כעס או עצב כשהוא רואה את גן סאקר אחרי סופ"ש. בעיקר זה הדתיים שלא טורחים לנקות את החרא שלהם. מלא פלסטיק וגחלים בוערים. זה עצוב לראות שכך מתנהלים אנשים. כשבאים לידי כעס זה שורף אותך מבפנים." הוא חשב פעם לקנות צופר אוויר ולצפור לנהגים שמרעישים לו מתחת לבית, בנחלאות. חשב שהם אולי יבינו שזה לא הגיוני לצפור שלוש דקות רצוף. הי יש אנשים מסביב! אבל אז חבר אמר לו, שיותר סביר שיחטוף דקירה. משום שלאנשים נראה הגיוני לצפור בעיר, כי הם לא יכולים להוסיף רעש על רעש, במושב זה כבר משהו אחר, שם זה לא הגיוני לצפור.
מנגן טרנס באוסף נבלי פה. יש לו כל מיני סוגים. איך התחיל התחביב? הוא קנה אחד בנפאל, כזה שעשה שלוש צלילים. ואז הלך לחנות מוזיקה בישראל וקנה אחד נורמלי בעשר שקל, וקרע לו את הצורה. מאז יש לו אוסף. ההונגרים עושים הכי טוב, מכוון לפי מפתח. יש סוגים שונים: קצר, מהיר, איטי, עמוק, וויברטו. לכל אחד יש טרנס אחר. בגרמניה ג'ימג'ם עם עוד שבעה נגנים.

גר בנחלאות בדירת חדר עם גלריה, זה בעצם חדר אחד עם אחת מהתקרות הגבוהות הללו שמוסיפים עוד living space שמוסיפים בה עוד קומה ומנמיכים את התקרה ואז גובים עוד יותר כסף. לומד בבצלאל, אבל את האומנות כבר הביא מהבית, שם הוא גילה שהוא יוצר. אוסף מטבעות מהרחוב ומשפר את צורתם, מלחים ברגים ויוצר את העולם מסביבו. אבל חפצים קל לשנות, אם יש לכם זמן או כוח, הבעיה היא עם אנשים, תמיד יש תקווה שישתנו, לטובה כמובן, ואיכשהו תמיד יש רגע של פקחון מאשלייה, וזה כואב.

הוא מתחיל לספר מההווה, וההווה הוא קרקר, יבש כזה, כי השארתם את החבילה פתוחה בארון, ועכשיו אתם מציעים אותו לאורחים, כשתוציאו את המטבלים ותנגבו עם רגשות. לא מזמן נפרד מהחברה הגרמנייה ויש לו הרבה מה לומר, אבל לא על השואה. היו לה הרבה דברים "ישראליים" שהציקו לה והוא לא רצה להתנצל עליהם. הוא לא רצה להתנצל על שעשה צבא. למה הלכת? לא יודע. כי כולם הלכו, אבא הלך, אח שלי הלך. גם אני הלכתי. רק אחר כך גיליתי שדפקו אותי. אין מה לבכות על זה. עבר. אך כשהיה בגרמניה, בחילופי סטודנטים גילה שהוא תמיד על הכוונת, בתור הישראלי. תמיד שאלו אותו על איך זה לחיות בישראל עם הפצצות שנופלות לך על הראש בכל רגע ורגע. הוא סיפר שהוא יוצא עם שכפ"ץ לקנות חלב, כי אם אין חלב בבית, אז צריך לצאת, ואם פצצות נופלות, אז לא נורא, נצא עם שכפ"ץ, לא נעים לא נעים אבל אפשרי. השתתקות כללית, מביטים בו ברצינות תהומית, ואז צריך להתנצל ולומר שזה אמור להיות מצחיק. אין לו שכפ"ץ בבית. לא נופלים עליו פצצות בבית. אין מלחמה כל הזמן. והוא מתחיל להבין שמלחמה זה רק מצחיק בישראל, תקראו לזה מנגנון התגוננות, אני קורא לזה ישראליות. כשהתקשרה אליו קצינת קישור ואמרה: בוקר טוב ותבוא לצבא הוא שמח להודיע לה: sorry no can do, אני בחו"ל. גם זה כל כך ישראלי.
כשהולכים ברחוב בגרמניה ומזהים ישראלים, יש מין הנהון כזה של הכרות ומרחק, כן אני רואה שאתה ישראלי וגם אתה רואה, אבל בחייאת, בוא תשמור את זה לעצמך כדי שאני אוכל להנות בחו"ל. יש גם צד טוב לפתיחות הזאת. ישראלים נפגשים ומיד יש מכנה משותף ביניהם, מדברים כאילו הם מכרים, לגרמנים אין את זה. הם לא יתחברו, רק בגלל שהם תיירים.
בילדותו היה לו קשר מאוד חזק עם אמא, אולי זה בגלל שהוא בילה עוד שנה עימה בבית לפני שהלך לגן. פשוט היתה לו נטייה לדבר מהר ולקטוע את המשפטים שלו. אמא היתה מבינה אותו, אבל אבא לא, עד כדי כך שאמו היתה צריכה לתרגם את דבריו עבור אביו. הוא לא הבין את אבא. רק בצבא הוא התחיל להבין אותו. לאביו תמיד היה קשה עם עול הפרנסה, הוא היה שיפוצניק ועשה את כל התיקונים בבית: חשמל, צנרת, ריצוף, ארונות מטבחי, את הכול הוא עשה בעצמו, אבל במקום לראות בזה משהו טוב, הוא חש שזה עוד משהו שהוא צריך לעשות, חובות הבית. גם אחיו הגדול, נמשך לצד הפסימי של הדברים. הוא גר בכפר סבא בבית עץ עם גינה וחש שהוא מבלה יותר מדי זמן בנסיעות, שהגינה שלו דורשת יותר מדי שעות עבודה. א ך דווקא בתור האח הקטן, הוא מכניס משהו אחר למשפחה, הוא חש דווקא שצריך להיות בצד הטוב של הדברים. להיות אופטימי, כי אין מה לעשות עם הפרנסה. קשה להתפרנס, חיים במינוס מתמיד, אבל העיקר זו הגישה שלך לחיים. זה מה שעושה אותך שמח, לא הכסף. האקסית שלו היתה מתעצבנת כאשר האוטובוס לא הגיע והוא היה מחייך, נו מה, אז יש לנו עוד חצי שעה לחכות. נתעצבן? בכל מקרה נחכה. אין מה לנסות לשכנע אנשים, על דוגמה אישית. להיות מאושר גם אם יש לך חור בכיס. לחיות באושר זה מסר שחשוב להעביר לילדים. אם אתה בטוב אז גם הם בטוב. ככה זה העולם