שבוע אחד בישראל
שבוע ראשון ואנחנו כבר טסים
כבר חיים במיקרו של הכלל.
לאחר חצי שנה בארגנטינה, לא יכולנו פשוט לעלות חזרה על הסוס.
הרגשנו זרים [כמו בכל סיפור אגדה תמיד יש סוף]
טוב, אנחנו בישראל מה עושים? איפה מתחילים?
כמו בטיול זה די דומה
תחילה יש למצוא: בסיס, בית, אוהל, וכו'
אחר כך יוצאים לחפש עבודה.
אך אנחנו פה בנסיבות אחרות.
בית אין
עבודה יש.
בגלל זה היה כל כך קל לחזור דווקא לירושלים.
בעיר הזאת [ירושלים והפזורה] אנחנו מרגישים בבית.
במקומות אחרים לא.
בעבודה אומרים יש עוד זמן.
היא עדיין לא ילדה.
תחכו עד ההחלפה.
תחכו עד ההחלפה.
אם כבר יש זמן, אז נחגוג, ממשיכים לטייל
הורים שלי, הורים שלה, ואז יוצאים לטייל
נוסעים לנאות סמדר בטרמפים ושם מתחיל העניין
טרמפים ככור היתוך של החברה הישראלית
נסיעה עם אב ובת מכפר מימון,
כפר מיימון... מאיפה זה נשמע לי מוכר? אני שואל
האב עונה, אתה יודע מאיפה זה נשמע לך מוכר? מתקופת ההתנתקות, יצאה תהלוכה בת עשרות אלפי אנשים לכיוון עזה, עצרו אותם צבא בכפר מיימון, כיתרו אותם, ועשו עליהם מצור במשך שלושה ימים. המכולת התרוקנה, לא נשארה אפילו אקונומיקה בחנות, וזו לא מכולת קטנה.
שאלתי אותו, במטותא, את השאלה ששאלו אותי הנערים הליטאים מבית וגן, "כיצד הם (הדתיים לאומיים) יכולים להאמין במדינה לאחר שהיא בגדה בהם?" כמו שהשאלה טעונה רגשית, כך גם התשובה. הוא עונה לי בסיפורים, קצת כמו חכמי זן אחדים. ישב אצלו אלוף משנה במילואים על הספה, אדם שפונה מביתו לפני שבע שנים, ועדיין אין לו מקום, ואמר "לפחות הצבא ניצח" הוא מסביר, שאם הצבא היה מפסיד, זה מהווה סימן לאוייבים.
ועל החרדים הצעירים ששאלו ענה, "עכשיו הם נזכרים. היכן הם היו כשזה קרה?"
נוסע עם זוג אחר, אב ובן, גרמנים. הבן מתנדב בבית ג'אלה, אחיו הגדול עבד עם נכים יהודים. הם מנסים לעזור. אחרי שנים רבות של קשר עם מדינת ישראל, ועם החלטתו של הבן להתנדב בבית ג'אלה החליט האב לבוא לשבוע ולנסוע ברחבי הארץ עם בנו. הם ביקרו ב: ירחו, שכם, ג'נין, רמאללה, ועוד. התפלאו מנדיבות התושבים וחשבו שזה כלל לא כמו שמראים בחדשות, הפלסטינאים אינם כולם טרוריסטים, שמחים לעזור לתיירים אבודים עם מפה. לא זורקים אבנים על רכב שכור עם לוחיות זיהוי צהובות. חויה חיובית.
היתוך של נסיונם ונסיוני הבינלאומיים יוצר משהו חדש. האב עבד במצריים עשר שנים ולמד שם קצת על "המנטליות הערבית", הוא שיתף במקצת מחוויותו. כאדם, כאשר היה ניגש אל מטרותיו, היה הולך ישר אליהם, בלי עיקובים. אך במצריים גילה שאם ילך ישירות אל מטרתו הוא לא יגיע אליה, צריך ללכת במעגלים אל המטרה. לפעמים הדרך הארוכה היא הדרך הקצרה. צריך לדבר, לשבת לכוס קפה, לשוחח ואז להגיע למה שרצית לשאול מלכתחילה. השיחות אמנם לא יורדות לעומק, אך זה אנושי.
תוך יום וחצי הגענו ליעד.
כולל שינה באוהל בצומת הערבה.
שיחות עם דתיים, חילונים, וערבים.
נהג משאית ולא פסחנו גם על שמאלנים וימנים.
כל כך טוב להיות בבית.
וכאשר מדברים על המציאות - מקבלים תשובות- מורכבת
וכשמדברים על שינוי- מדברים מורכב.
טרמפים ככור היתוך של החברה הישראלית
נסיעה עם אב ובת מכפר מימון,
כפר מיימון... מאיפה זה נשמע לי מוכר? אני שואל
האב עונה, אתה יודע מאיפה זה נשמע לך מוכר? מתקופת ההתנתקות, יצאה תהלוכה בת עשרות אלפי אנשים לכיוון עזה, עצרו אותם צבא בכפר מיימון, כיתרו אותם, ועשו עליהם מצור במשך שלושה ימים. המכולת התרוקנה, לא נשארה אפילו אקונומיקה בחנות, וזו לא מכולת קטנה.
שאלתי אותו, במטותא, את השאלה ששאלו אותי הנערים הליטאים מבית וגן, "כיצד הם (הדתיים לאומיים) יכולים להאמין במדינה לאחר שהיא בגדה בהם?" כמו שהשאלה טעונה רגשית, כך גם התשובה. הוא עונה לי בסיפורים, קצת כמו חכמי זן אחדים. ישב אצלו אלוף משנה במילואים על הספה, אדם שפונה מביתו לפני שבע שנים, ועדיין אין לו מקום, ואמר "לפחות הצבא ניצח" הוא מסביר, שאם הצבא היה מפסיד, זה מהווה סימן לאוייבים.
ועל החרדים הצעירים ששאלו ענה, "עכשיו הם נזכרים. היכן הם היו כשזה קרה?"
נוסע עם זוג אחר, אב ובן, גרמנים. הבן מתנדב בבית ג'אלה, אחיו הגדול עבד עם נכים יהודים. הם מנסים לעזור. אחרי שנים רבות של קשר עם מדינת ישראל, ועם החלטתו של הבן להתנדב בבית ג'אלה החליט האב לבוא לשבוע ולנסוע ברחבי הארץ עם בנו. הם ביקרו ב: ירחו, שכם, ג'נין, רמאללה, ועוד. התפלאו מנדיבות התושבים וחשבו שזה כלל לא כמו שמראים בחדשות, הפלסטינאים אינם כולם טרוריסטים, שמחים לעזור לתיירים אבודים עם מפה. לא זורקים אבנים על רכב שכור עם לוחיות זיהוי צהובות. חויה חיובית.
היתוך של נסיונם ונסיוני הבינלאומיים יוצר משהו חדש. האב עבד במצריים עשר שנים ולמד שם קצת על "המנטליות הערבית", הוא שיתף במקצת מחוויותו. כאדם, כאשר היה ניגש אל מטרותיו, היה הולך ישר אליהם, בלי עיקובים. אך במצריים גילה שאם ילך ישירות אל מטרתו הוא לא יגיע אליה, צריך ללכת במעגלים אל המטרה. לפעמים הדרך הארוכה היא הדרך הקצרה. צריך לדבר, לשבת לכוס קפה, לשוחח ואז להגיע למה שרצית לשאול מלכתחילה. השיחות אמנם לא יורדות לעומק, אך זה אנושי.
תוך יום וחצי הגענו ליעד.
כולל שינה באוהל בצומת הערבה.
שיחות עם דתיים, חילונים, וערבים.
נהג משאית ולא פסחנו גם על שמאלנים וימנים.
כל כך טוב להיות בבית.
וכאשר מדברים על המציאות - מקבלים תשובות- מורכבת
וכשמדברים על שינוי- מדברים מורכב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה