ימינו כצל עובר

   אני יושב על מחצלת ליד מדורה וטווה צמר גמלים לחוטים. זאת היכולת-על שלי, למצוא תמיד מה לעשות עם הזמן שלי. לאדם ממוצע תמיד מה יש לעשות עם הזמן שלו, הוא יכול לקרוא חדשות כל הזמן, להתבונן בסבלם של אחרים ולומר לעצמו: אוף, להתלונן על העולם ולברוח לרגע מההווה בזכות היכולת לקרוא על העבר.
   אני יושב בחאן אירוח במדבר. ערסלים צבעוניים תלויים מעמודי עץ ודקל וחדרי אירוח פשוטים ומזמינים מקיפים מדורה בחצי גורן. אנשים באים לכאן כדי לנפוש? נוסעים מאתיים קילומטר לערימת החול הזו בלי ים ובלי נקודת חשמל? משפחה בדואית יושבת ליד האש באור הדמדומים אחרי השקיעה ומביטה לעברי. אלו רק גברים, הנשים עומדות מעבר לחדרי האירוח ליד מנגל מעשן ומכינות את ארוחת הערב, דואגות לילדים. לבושות בשמלות מסורתיות, פניהן מוסתרות, אחת בשמלה אדומה מביטה בי במצח נחושה, אני משפיל מבט. האבא של המשפחה, או הסבא בוא נאמר מביט בי בחיוך. מציע ללמד אותי איך לטוות חוטים, כמו אצל הבדויים... אני מקשיב בכבוד בלי לקטוע אותו, כמו שהייתי עושה לישראלי. הרי זה בדיוק מה שאני עושה. טווה חוטים. הוא מזמין אותי לארוחת ערב: כנפי עוף, פיתות בדואיות, חומוס אחלה וקוקה קולה. אני הולך, בלי אשתי. כי זאת לא היתה הזמנה עבורה. הולך לשבת עם הגברים, וחש שיש פה קיום מקביל לקיום שלי.
    האורחים שבאו הערב הם אנשי מדבר. אנשים של שקט ושל מעשים. משפחה ישראלית עם בגדים ביתיים וסנדלי עור תפורים לבד. זקן השבט משוחח עימו, והם יושבים כמו שני צי'פים אינדיאנים של הלאקוטה והמוהיקנים משוחחים בארץ רחוקה, עשן הסיגריות שלהם מתערבב זה בזה.
מה יהיה איתנו בסוף?
מי יודע? אי אפשר לדעת. הכל משתנה כל הזמן.
אתה לא מודאג?
יש לי משפחה. ראיתי ונסעתי בכל העולם. אבל אני חי את העכשיו.
חוזר השקט למדורה. מתבוננים במדורה שמונה גברים בפנים חתומות, הנשים יושבות  במעגל שניוני. והעשן עולה.

 
טרמפים בארץ ישראל הם כבר עניין שבשגרה. ככה מגיעים מכאן לשם. נוסעים עם כמעט כל אחד שמציע עזרה. עם חלק משוחחים עם אחרים שותקים. אנחנו נוסעים למקום מוכר, אולי זה חור, אבל מאחר שכבר היינו פה, זה לא מדאיג אותנו. אנו בסך הכול נוסעים בישראל, ואנחנו לא צופים להתקע במדבר בלי מים.  פה נקודת הציון החשובה היא עזה. מי שגר ארבעים קילומטר מעזה, מודע לכך יום יום. הוא חי במציאות מלחמתית, חש את אוזלת ידה של המדינה, חיים תחת החרב.
    עכשיו באזור עזה, כל מי שמתלונן על רעשים בלילה באים וחופרים לבדוק שאין לו מנהרה מתחת לבית. פעם לא היו מאמינים לאנשים שהם שומעים רעשים בלילה. [יש לי דה זה וו' , זה נשמע כמו "חומות של תקווה", עם טוויסט טיפל'ה אחר. זה נשמע כמו סרט שהייתי רוצה לראות אותו ולא לחוות אותו, אבל כאן יש לי הזדמנות לנסוע עם הח'ברה, אלו שתמיד גרו בשדרות]. תמיד יורים קסאמים. אמנם יורים פחות, אבל תמיד יורים. בתקשורת זה כבר לא מעניין. זה רק יותר או פחות. בתוך עזה יש מנהרות שהפתח שלהם נמצא בתוך מטבח של בית. קשה להאמין שכל האדמה הזאת, של מנהרה בגובה אדם, באורך של קילומטרים, יצאה ממטבח של בית, ובכמויות שלא מעוררות את חשד השכנים. זה אומר שכדי שלא יראו פעילות מוזרה בבית, כל האדמה הזאת יצאה בדליים קטנים. פה ושם. זה משחק של חתול ועכבר, וכל פעולה יוצרת תגובה, כמו ספירלה בסיבוב, פנימה פנימה.
      נסיעה עם קיבוצניק באיזור צאלים, שמספר שהנטייה הפוליטית שלו היא שמאל חברתי וימין מדיני. מה זאת אומרת? אז הוא מספר שבשנות ה90 הוא לקח קורס על שמאל ועל ימין בפוליטיקה. המרצה דיברה על "איום הטילים" והסבירה שבעיתוני השמאל בכלל לא מדברים על איום הטילים, ואילו בעיתוני הימין כן מדברים על זה. ואז כשהתחילו לירות טילים על ישראל, השמאל הופתע, אבל הוא לא הופתע. ואז בימי ההתנתקות השמאל איים שאם ירו עלינו עוד קסאם אחד! נכנס בהם. והימין התריע, אל תאיימו, כי אין לנו דרך למנוע את הירי הבא. אז כמובן שירו ונכנסנו לעזה... נראה שלשמאל בארץ יש בעיה בקריאת המציאות.
    גשם של רוק ניתך עליי מפיו של נהג טיולית. אתה מאמין שאתה יודע משהו אחד על ישראל, ואז כשאתה פוגש אותו הוא מאיר לך זווית אחרת של ישראל. אבל זו שיחה על פוליטיקה בין שני ישראלים אז צריך לשמור על החוקים: 1. צריך לצעוק 2. צריך להיות משוכנע שלאחר אין מושג 3. תתן לו לשמוע את מה שיש לך להגיד ואל תיתן לו להשחיל אף מילה. עכשיו אם אני יודע מה טוב לי, עליי להיות בשקט ולהקשיב. יש פה סקירה מדוקדקת של ממשלות ישראל משמיר ועד ביבי... תאור של המהלך המדיני של ממשלת השמאל בעין שלילית ואת המהלך של הימין באופן חיובי [למעט שרון]. יש ניתוח של מהלכים מדיניים, התחשבות בסכומים אסטרונומיים של טילים, וכשלונות של הסכמים, והמסקנה: ביבי טוב ליהודים!
    אבל לא הכול פוליטיקה, ויש גם טרמפים נעימים, עם סיפורים ששווים את הרגעים מהחיים. סיפורים מהחלל החיצון: ביישוב
קרוב יש מקררי ענק עם מלא מדפים עם מעט אדמה, העובדים עובדים בחושך, כדי לתת ליצורים שם הרגשה שהם במקום לח וחשוך. מה מגדלים פה? פטריות. יש לי חבר... אז יש לו חבר שעובד בעגורן, בגובה 20 קומות, בבוקר הוא עולה פעם אחת ולא יורד כל היום. איך עולים? בסולם. כדי שלא תיפול את כל הנפילה בבת אחת, כל שתי קומות מחליפים צלע. יש לו קיט קבוע: בקבוקים עם פתח רחב ומשקפת. את הבקבוקים הוא זורק למטה כשהם מתמלאים... לפעמים הם מתפוצצים על הסינים שעובדים למטה. ועם המשקפת משקיפים לתוך בתים.

     צעיר שעבר מהנגב המערבי לבני ברק וחזר לנגב. לא אהבתי את זה שם בגלל הלחץ והראש האחר. אתה מחליף את הטילים ברעש של מכוניות, מטוסים וצופרים. אבל מהסרטן אי אפשר לברוח. אז שם אתה גר על כביש 4 עם הפיח, אבל קרינה יש בכל מקום: עמודי חשמל, מחשבים, פלאפונים. יש דרך להרפא מהסרטן באמצעות שמן קנביס. עזוב אותך מהשמן של תיקון עולם, הם מערבבים את זה עם שמן זית יש בארץ מישהו שממיר גראס לשמן גראס ביחס של 1:10. יקר? כן, אבל זה יכול להציל לך את החיים, ויש סאטלות מהסרטים. אבל קולו משתנה לרגע: אך אין 100% הצלחה, והעצב ניכר בקולו.
      נוסעים לכיוון השדות היישוב, רק עוד כמה קילומטרים לחווה. נוסעים בטנדר לבן דנדש של חקלאים. הנהג שזוף בצבע שנערות בביקני היו מתקנאות, מגדל עגבניות שרי במדבר. לפני שבאתי לפה טיילתי בעולם. הייתי שנה באוסטרליה, שנה בניו זילנד, שנה בהודו. אני אומר לו שהוא בטח נדבק למלא ישראלים בדרך, במה שנקרא "ישראליאדות", אבל הוא מיד קוטע אותי. אני נראה לך ישראליאדה! תראה איפה אני גר? 

אנו יוצאים מהחווה לטיול יומי. לא רחוק מאיתנו יש יישוב קטן של אמנים שיושב סמוך לגבול, עזוז. מי שחושב לעשות פיקניק לילי בחולות יקבל הקפצה מכיתת הכוננות עם מחסניות בהכנס. אנחנו יורדים מהטנדר שעשה לנו ג'סטה ונסע עשר קילומטר לתוך החולות. במקום עם 19 משפחות הסיכוי הכי טוב שלנו הוא לתפוס צימריס1ים. צעיר בן 17 מהמרכז שכבר הספיק לחזור מהודו. מכוסה בקעקועים מסגנון מאוד מיוחד. נקודה וקו. הפויינטליזם החדש, מחייך אלינו. אל מי באתם? לאף אחד, באנו עם עיניים כדי לראות- יישוב ללא תוכנית מיתאר, ללא אישור מהמנהל. גינות קקטוסים ואומנות: ייצור תכשיטים, פיסול בעץ, בפורצלן, בברזל.
     הגבעה האחרונה נושאת כתובות בנות עשרת אלפים שנה. אך כדי להגיע אליה חצינו בין שי קוצניים ועכבישים ביתריסטים יושבים באיקס על אם הדרך ומאיימים על כל מי שבא. אבל הם קטנים עלינו. על הקרקע נחים אבני צור בצורות שונות עם תחריטים של ראמים חמורים ואנשים. יש אומרים שזה הכול מהתקופה של הנבטים ואלו ציורים של החיות שהיו להם מסביבם ויש אומרים שאלו סמלים דתיים משום שנמצאו כאלו גם בדרום אמריקה וגם ברוסיה.


 


בכל חווה יש חוויה אחרת, את זה אנחנו יודעים מהנסיון. אבל הנה אנחנו חוזרים לחווה שכבר היינו בה והכול שונה. העונה טיפה שונה, והאנשים שונים, בעצם כל פעם אנחנו מכניסים את עצמנו לחוויה אחרת. הדינמיקה החברתית משתנה מרגע לרגע, ואנחנו צופים בילדים מתמודדים עם קשיים.
       זו צביעות להיות צמחוני! כי תעשיית ייצור החלב יותר אכזרית מתעשיית הבשר! וזה קשה להיות אשה דקיקה עם תלתלים קופצניים ודעות נוקשות מלאות יושרה עצמית ואומללה. עיניים כחולות לא נלקחות ברצינות התהומית שהן ראויות להן. אבל ספטום זו דרך טובה לומר היי, אני שונה, קעקועים זאת עוד דרך לומר, don't mess with me! הנה אני, אני אשה, קחו אותי ברצינות. אין צמחונים שאוכלים דגים, יש צימחו-דגים ויש צימחו-טבעונים! היא דנה את העולם לכף חובה וסובלת, אנחנו מהנהנים. חבקי את הכעס, זה בסדר, אין מקום לפשרות. כשאת בת 19 זה נשמע טוב. אנשים הם כל כך לא צודקים... היא קצת מציקה לי במדבר, כי היא מתנהגת כמו שותפה בדירת סטודנטים. ובעקרון אין סיבה שנשמע את דעותיה הקיצוניות. אבל הבנות חושבות טיפה אחרת, אנבלה מחייכת אליה. ברור לה שזה מין שלב בהתפתחות הנשית, היא יודעת, היא היתה שם לפני 20 שנה.
     אני שונא את החתול הזה, אומר קול אחד שלא ישן טוב בלילה בגלל יללות החתול. ליגיטימי. חריקת שיניים ומתח, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים באמצע המטבח, באמצע החיים. מעניין להתבונן במתיחות מהצד. זה לא התיק שלי, אז למה שאני ארים אותו? כיצד אנשים לומדים לחיות זה עם זה כשאין חוקים נוקשים? מי שיצא מהמערכת אתמול עדיין לא יודע איך להתנהל עם אנשים בלי לדרוך להם על הביצים. אם הם היו בצבא, בבית הספר או במשפחה הם רק יודעים להתנהל בכעס. לעמוד על מה ששיך להם, בלי להבין שבחווה אין דלתות, דבר שמצריך פתיחות ולא סגירות.

אנחנו יוצאים מהחאן, מביטים בשמיים זרועי כוכבים. הרבה ארבה זרעך ככוכבים אשר... בשמיים בהירים ובלי עניינים. מה עכשיו? אנחנו עושים סיבוב ביישוב. חושך מצריים. שקט, למעט נביחות של כלבים. אנחנו נשכבים על מזרנים בחצר של מסעדה חשוכה, יוצא כלב קטן מבית לנבוח עלינו, אבל לא מתקרב. the coast is clear. ואנחנו לוקחים את הערב צעד צעד. בבוקר יוצא כלב שמירה גדול מהבית וחולף על פנינו בלי לרחרח דבר. לילה של חסד.
   רגעים ספורים לפני הזריחה, אנו נשענים על בטונדה, מחכים שהשמש תפשיר אותנו מלילה קריר ואז אנחנו מחליטים לצאת, בצעידה אל עבר הלא נודע. עשר קילומטר של חול וחולירע. יש לנו בקבוק מים אחד וצנצנת קפה שהשאלנו כדי לחמם את ידינו. לפחות עדיין לא חם, עכשיו מעונן. אנו מלאים בבטחון שנזיע, מלאים בבטחון שנגיע, יהיה חם, וגם נעבור כל מיני תחושות. בדרך. ואנחנו מגיעים ליעדנו, לפני עשר בבוקר, יום שבת.
     אחר צהריים אני מסתובב עם בחור שיש בו את כל העוצמות של החיים פועמים בתוכו כמו תופים בקצב מארש. נוסע בקטנוע שהורכב מחלקים, נכנס לבית בו הוא הכניס הכול: חשמל, מים, ביוב, הכול לפי תושייתו. אני מביט בנוף המדברי מהבריכה שלו מחזיק בירה ביד ואומר לו: אני יודע מה אתה רואה, אבל אתה לא יודע מה אני רואה. סליחה? אני מצביע על העיניים שלי, הראייה הטבעית שלי שונה מזו שהאופטמיטריסטים דורשים שיהיו לכולנו בכל עת ועת.
    אבל הוא מחייך ואומר: יש לי עדשות ואני יודע מה אתה רואה עכשיו. אך החבל מתהדק כשהוא מספר לי שהוא קרא לא מזמן את ספרה של אפרת ויינשטיין, לא מסקרנות גרידא. הספר עושה כרצונו, חולל בו שינויים, עורר בו את הקשיים, גם הוא הוריד שטריימל ונותר חסר השכלה בעולם מנוכר, אין לו על מי להישען, אבל אנגלית הוא למד משנתיים באמריקה, מוזיקה הוא למד מלנגן, והוא עדיין לומד, כי הוא למד עד כיתה ד'. וברקע מתנגן שיר שבחרתי The day I tried to live.

ערב במסיבה אזורית בסגנון מצריים. אני נכנס למסיבה, ניגש לבר, לוקח מנה של חומוס פול ובירת גולדסטאר ומצטרף לשאר היישוב, כולם יושבים מול המופע המרכזי, שמש מאדימה. מישירים מבט לכיוון חולות סיני, איזה נוף! ויש פה אנשים שהיו חקלאים בסיני לפני 1980. מה שלומך? לא היית פה לפני שנתיים עם הכלבה הקטנה? כן. הייתי. כל כך מעט אנשים באים לפה, שזוכרים אותנו, ומחייכים אלינו. אנו רוקדים במסיבה עם DJ הזוי, תל אביבי שבא עד לפה כדי לעשות שמייח ליישובים עוטפי ניצנה. הברמן מקפיץ איתי וודקה כל פעם שאני מבקש עוד בירה. ללא תשלום. למה? כי זה האופי של היישוב. והמסיבה כבר שולמה. לקראת סיום כבר שמים לנו נירוונה ופרודג'י, אנחנו משתוללים. הצעירים, חבורה של ילדים בני 10 צוחקים על האבות שרוקדים מהלב, ילדה מתולתלת קופצת עם אבא בבטחון בזמן שאני עדיין מעדיף לעצום עיניים כדי להכנס לאווירה.
 
אני יושב עם הזקן הבדואי והוא מתקרב אליי שוב, ואומר: בוא נספר סיפורים. נספר סיפור על שועל, על זאב, סיפורים מהשטח. הוא לא מתכוון שנספר אגדות על חיות עם התנהגות של בני אדם ומוסר השכל. הוא רוצה שאני אספר לו הפעם על מפגשים שהיו לי עם חיות בטבע. וזה מצמצם מאוד את טווח הסיפורים שיש לי לשתף. פעם הלכתי ביער ושמעתי רעש של נגיחות חזקות... אני מספר על שועל שגנב ממני ציוד, והוא מספר על זאב שעבר לידו ולא חש בו. אני מספר על קרב בין שתי ציפורים בשמיים, שנגמר בריסוק בתוך עץ אקליפטוס והוא מספר לי: פעם ישבתי בחול במקום בו ידעתי שיש עקרבים. אבל לא ראו אותם, ראו רק חול. שפכתי קצת מים לתוך החורים שהם נושמים וככה תפסתי עשר ואז הפסקתי, אבל יכולתי גם לתפוס מאה! אתה יודע איך ידעתי שהם שם? הכרות עם השטח.
    הבחור עם סנדלי העור התפורות מביט במדורה ומספר במדבר אדם כל הזמן שואל את עצמו מי הוא? האדמה חשופה, אין איפה להתחבא, אין לאן לברוח. אבל בעיר אדם הולך למסעדה, ואחר כך לבית קפה ואחר כך לסרט. הוא הולך לישון עייף וקם עייף. אבל אף פעם אין לו זמן לעסוק בשאלות החשובות באמת. מי אני? מה אני?