העולם קטן כמו קופסת גפרורים

יום שבת 17:00, ואנחנו יושבים כמו בודהות מול השמש השוקעת על מזרן בשולי הכביש, בכניסה לרעננה. זה אולי הסוף של ביקור משפחתי, אבל זאת רק ההתחלה של מסע טרמפים לירושלים. קיפוד מרשרש בין שיחי קיקיון על חולות אדומים, מבשר לנו את הקסם שמצפה לנו בדרך.

 














  שיחה עם סוכן ביטוח שלא מתעניין בחדשות, אבל נאלץ להיות מעודכן בכלכלה- מה קורה פה ומה קורה שם. אני לא דואג על דברים שאני לא יכול לשנות, הוא אומר בהתחלה, אבל אחר כך מודה שהדבר הכי מסוכן במדינה הזאת זה הפוליטיקאים שבה. יש כל מיני ביטוחים: ביטוח דירה, ביטוח חיים, ביטוח רכב. לפני כמה שבועות היתה שריפה בדירה אחת שהמשיכה לשאר הדירות בבניין. בביטוח דירה אפשר לבטח: נגד רעידות אדמה, או נגד שריפות, אפשר לבטח את הדירה או רק את התכולה. אבל האשה שפרצה אצלה השריפה לא היתה מבוטחת, כלומר לא רק שאין לה עוד רכוש בעולם, כל הדיירים האחרים יתבעו אותה ולא יקבלו פיצוי, כי היא תפשוט את הרגל. תגיד, אפשר להשיג ביטוח לתיקים שלנו כנוודים? לא. כי אני לא יודע איפה אתם מסתובבים, ואיך אתם מתייחסים לציוד שלכם. טוב, כי בפעם האחרונה שגנבו לנו את הציוד... מה? זה קורה לכם הרבה? קורה, כי כמו שאתה אומר, אנחנו מסתובבים. אבל תודה לאל, החומר גם הוא מסתובב. אולי הוא יוצא לסיבוב, משנה את הצורה שלו, בסוף הוא חוזר.
    בצומת מורשה אני רואה שני ספרים בתחנה: כארי ישאג ותחת אש. בייניש צעיר באמצע שירותו הצבאי מתלבט בין ספר אמונה לספר על מלחמת לבנון השנייה. אתה הלום קרב הוא שואל אותי? אפשר לומר. בוא אני אספר לך סיפור. נכנסתי לעזה, במבצע של "פגע וברח", לילה אחד וגמרנו. זה עניין שבשגרה, שנות ה2000 נכנסו לתוקף ואנחנו עושים ביקורים תכופים בעזה בחיפוש אחרי מנהרות שמבריחות נשק ממצריים לעזה. באחת הפעמים נעלם לנו נגמ"ש. מה זאת אומרת נעלם? עשרים טון עם שמונה לוחמים בשיירה של כלים כבדים לא יכולה להעלם. אבל זה מה שאמרו בקשר, כדי לא להלחיץ את הלוחמים. אבל כשיורים טיל על הרכב הכי דק בשטח, שבמקרה גם עמוס בחומרי נפץ יש ניצוץ כזה שמתפזר לכל עבר, זה לא אחד מהניצוצות של הרק קוק. הצבא אז הכניס כמויות של חיילים שיזחלו על הקרקע תחת ירי כשהם מחזיקים שקיות ניילון ואוספים את החתיכות של החברים שלהם, חתיכות של בשר. כמו מתנדבים של זק"א. ואני שם בתוך טנק, בלתי פגיע לכאורה. זה הרכב עם השריון הכי עבה בשטח. מסתכל על כמה ילדים שמכוונים עלי צינור. סתם משחק. טוב, תשים עליהם עין אומר המפקד, סבבה. מביט עליהם, מביט על הסביבה. שעה עוברת, הזמן זוחל כמו נמלי קציר בהכנות לחורף, עד שהצינור הזה כבר איננו, הילדים גם אינם. אבל יש שם צינור אחר. בום, יורים עליך טיל... וזה פגע בך? הבחור שואל בדאגה. פגע? כן,  בטח שפגע, ירו את זה מעשרים מטר על מטרה נייחת. ראיתי כדור של אש עף לעברי דרך הפריסקופ... המילים מבטאות חוויה מסעירה ומפחידה, ישר משדה הקרב. הם ירו אנחנו ירינו. בום בום בום בום. נו, ככה זה במלחמה. ואז שואלים אותי איזה מין היפי אני?

    יש בך איזשהו רגש ציוני? שואלים את הנווד, את ההיפי עם החצוצרה והוא עונה: יכולתי להיות בניו זילנד או דרום אמריקה עכשיו, אבל במקום זה אני נודד בארץ, כבר שנתיים. זה עונה לך על השאלה? ואיך אתה יודע ספרדית? אני שואל את הנהג, והוא מדבר yo soy como la luna... והמילים שלו סתומות כמו שיר, אין זה משנה אם הוא עונה בהגיון או בסוד. העיקר שאנחנו מתקשרים דרך מוזיקה. היו טיוב נעצר, והנהג מאוכזב: בלי מוזיקה אי אפשר למנף את הסיטואציה הזאת. אתה צעיר, אני אומר לנהג שנוהג מסטול, אתה לא מפחד מהמוות. והוא בתורו מתרעם. בטח שאני מפחד מהמוות, אני מרגיש אותו בכל צעד וצעד. אם אתה לא מממש את עצמך, את הדחפים היצירתיים שלך, אז אתה מאבד את העצמיות האנרגטית שלך ואתה הופך לצל של עצמך. מוזיקאי ויוצר שמרגיש את הצל שעוקב אחריו... בנסיון נואל להביס את הנצח, ולמצות את החיים.

    

23:30 הגענו לרגעים הקשים של הלילה. לרגעים הקשים של מסע טרמפים. הגענו לקצה גבול היכולת שלנו. עומדים עייפים על הכביש מחוץ לגבעת שפירא. נסענו דרומה ועכשיו אנחנו מנסים לחזור צפונה. זה לא חייב להיות הגיוני לנהגים, זה פשוט חייב לזרום הלאה. עכשיו זה נעצר. השילוט בכביש מורה על מקומות כמו: שדרות, אשקלון וקריית מלאכי. עטלפי פירות עפים נמוך כמו בסרט אימה דל תקציב. איזה פ-ח-ד, הם טסים קרוב לראש ולאוזניים שלנו,  אנחנו כבר עייפים, כמו סמרטוט שכבר נסחט אבל אין איפה להניח אותו להתייבש לקראת שימוש עתידי. איפה נישן? אנו נשכבים מתחת לעץ חרוב מאחורי שורה של שיחים יבשים בתנוחת גב מקושתת ומחכים ששר השינה ישחרר אותנו מהמודעות. אך כלבי שמירה עם שלשלאות ברזל מעירים אותנו. ונותנים לנו דחיפה. חיזרו לכביש. אינכם רצויים כאן. well, here goes nothing

     ואז זה מגיע. לא כמו בסרטים. אני מוצא את החץ שבפד אקס. החץ שבEX קופץ ושר לרוח את שירי הלב שלי, מוזיקת גראנג' של שנת 94' בסיאטל.  השעה 01:00 בלילה ואני צריך להיות פעיל כדי לשמור על ערנות, יש קוראים לזה מצב כפית. my girl my girl, don't lie to me... צריך להאיר ולהתעורר. black hole sun... אנחנו בצומת מסמיה והטרמפים לא מפסיקים להציע: לפתח תקווה, למודיעין, לרחובות, לבית שמש. ואני בהחלטה נחושה, לא זז מכאן. עד ירושלים. 

   נוסע עם זקן מלבין שלבוש בשחור ולבן עם מחשבה חדה, לשון שמורגלת בהסברים, וחפירות על אמונה ואלוהים. על חיפוש, וההבדל בין האדם לבהמה. מה זאת בהמה? כל "מה" יש "בה". אין לה פונקציות נוספות מעבר לאוכל וצואה, זאת בהמה. מה זה אדם? אלף-דלת-מם זה "מתפלל" האדם שואף, האדם מחפש. [ אני מדבר עם אדם מלומד בפילוסופיה, קבלה והסטוריה עם רמות שונות של הבנה ולימוד כך שאין סיכוי שהבנתי את כל הפנים שרצה להעביר לי בשיחה]. אני מספר לו על החיפוש שלי. הקלפים שלי נראים כך... והוא מספר: האלוהים ברא את האדם בשלמות. עליך למצוא את השלמות שלך, וזה קשה. הנה הצצה אל מעבר לקירות ההכרה וההגיון היהודי: העולם הזה אינו קיים. החומר מורכב מאטומים ספורים שקבועים במקום ורוב המסה מורכבת מאלקטרונים שטסים למרחק של ארבעים אלף פעמים עצמם. כלומר ברגע זה המכונית הזאת עפה מעל הכנרת [ואנחנו בלטרון], החומר אינו קיים. זאת אשלייה. מדענים כבר הוכיחו זאת, שכל העולם הזה נכנס אל תוך קופסת גפרורים. תמצא את השלמות שבך.

פרק ב

העיר העתיקה, שער יפו, 10:00 בבוקר. אנחנו פוגשים "שביליסט" שטיילנו עמו בשחרות ועשינו עמו יום אפס באילת. אזרח גרמני. הוא גדל בגרמניה המזרחית, ובגיל 25 כשסיים את התואר הראשון, שברו את החומה. ואז האידיאולוגיה השלטת התחלפה באחרת, כלומר התואר שלו לא היה שווה כלום. והוא עשה אותו עוד פעם... והוא דווקא לא נראה כמו טיפוס שמתלונן.
     ירושלים מלאה שוטרים, אז לפני שנכנס לשוק המוסלמי, אני נכנס למידע לתיירים ויוצא אחרי חמש דקות עם המוכר, מלא התלהבות סביב תליון מסגסוגת מתכות וטעינת יונים שליליים. אשתי חושבת: מה לעזאזל עובר על הבעל שלי? רגע אחד אמרנו, שנחסוך כסף ורגע אחרי הוא נופל בפח של טוריסט אינפורמיישן וקונה תליון של Ioniverse. ועל זה היא אומרת: אח, גברים! ואני אומר: אח, נשים!
    אנו נכנסים לכנסייה גרמנית, החבר אומר לשומר מילת קוד ואנו נכנסים למבנה יפייפיה, עם חצר סגורה. אנחנו משתפים אחד את השני בסיפורים על ירושלים. מעניין לגלות את הסיבה ששער יפו פתוח לרכבים. קיסר גרמני, שלא יכל לעבור בשער בגלל שעל פי המסורת רק המנצח במלחמה יכול להכנס בשער, אז הוא פרץ את החומה ונכנס "ליד השער". גם מעניין לדעת שישו בכלל לא נולד בנצרת. אלא בבית לחם, כי הורדוס שמע שהולך להיוולד מלך חדש בנצרת והוא רצח את כל הילדים בנצרת, יוסף ומרים עברו לבית לחם. זה מזכיר תוספת של הבמאי לעלילת הכרוניקות של רידיק, תוספת נוצרית לאנטי גיבור של האנושות.
    אלו ימיה האחרונים של הראמאדן. ואנחנו בכניסה לשוק המוסלמי. לפני שאנחנו נכנסים אני עושה לחברים התיירים שלי תדרוך קצר: אל תסתכלו על הדוכנים, אל תיצרו קשר עין עם המוכרים... ואז כמו מדריך גרוע אני עושה בדיוק להיפך. אני מרים את השופר ומדגים איך פועלת חצוצרה- ומנגן שיר צבא אוניברסלי. stupid is as stupid does כך אמר חברנו פורסט גאמפ. אבל זה מה שכל כך מגניב אותי, כי זה עובד על כמה משלבים של תרבות.
    כל פעם שאני מגיע לירושלים, אני מוצף זכרונות. כאילו העברתי כמה גלגולים של חיים במקום הזה. פעם אני ילד חולמני שצועד על גלים של פאתוס שבניתי מסיפורים אודות הזמנים הטובים, כשאליהו הנביא האכיל את נביאי הבעל במרורים וחטף ילדים שנרדמו בליל הסדר [מנהג הונגרי]. ופעם אני מטליסט בארון, שמביט על הכיכריסטים כעל התגלמות הטוב שבעולם. ופעם אני החיה הזאת, הפוסט מודרניסטית- המפוקחת שראתה הכול-עשתה הכול ולא מאמינה בשום דבר ולאף אחד. מזל שהנוודות הכניסה לי את המידתיות ואת הענווה חזרה לחיים, כי עכשיו אני יכול שוב להנות כמו תייר אהבאל בירושלים, ולראות את ה"טוב שבעולמות האפשריים" ולא את "האמיתי והמתאפשר" בעיר אוכלת יושביה.

    אנחנו יושבים בחומוס לינה, עם כומר פרוטסטנטי מכפר קטן בגרמניה. יוצאים לגלידה ירושלמית בשוק מחנה יהודה, שהיא פחות טובה מגלידה אילתית, כי חסר את תבלין השמש והים שהופכים כל גלידה לחוויה. אנחנו הולכים לבניין כלל, בקניון כושל, בו יש בעיקר עורכי דין, יועצי מס, חנות אחת לכלי נגינה וחנייה בה מצאו חברי מוסללה: גג לעירוניות חדשה. עוברים בין מופעי רחוב יוצאי דופן: הופעת יחיד עם בילימבאו ואבן בקצב ברזילאי, נער שמתופף על דליים הפוכים של חומר בניין לצלילי הקלטה של מייקל ג'קסון, ובובנאי חרדי שעלה על דרך לפזר חיוכים בלי לדחוף ליהודים עוד מצווה לפנים. ואז פתאום קרה נס והתייר הגרמני מרגיש שהוא הגיע לברלין ולעיר הגדולה.

כיכר הדוידקה 23:30. אנחנו עייפים שוב, מימים של עיר והתרחשות. רוצים לחזור לכבישים ולזרימה. אבל כדי לצאת מהעיר צריך לחצות אותה ברכבת. קלה כבחמורה. עוד חמש דקות מגיעה הרכבת. ואנחנו מפספסים אותה...
23:45 אנחנו שוב בכיכר הדוידקה. שוב מחכים. קצת יותר עייפים. הפעם אין סיכוי. פשוט אין סיכוי שאנחנו מפספסים את הרכבת! עוד מעט אנחנו נשכב ביער ירושלים, תחת עצי אורן מוקפים בטבע, בשחרור, וריח של טל.
00:30 אנחנו על קו 157 לכיוון מבשרת. השתנו התוכניות. פגשנו ידידה ותיקה. אנחנו לא הולכים לישון בקרוב. יער ירושלים יצרך לחכות לפעם אחרת. ואז זה קורה לנו. אנחנו מדברים על סופת השלגים של 2014, זאת שסתמה את עיר הבירה של מדינת ישראל למשך שבוע, ושיתקה מדינה. לא היה כדבר הזה מאז 1886! [כתבנו על זה] ואז בחור שיושב עימנו ברבעיית הכסאות מתחיל לדבר: לא נכון. היתה סופה כזאת ב1991. אני יודע, כי באותה שנה, אני ואבא שלי גרנו במערה ליד בית מאיר. חצי שנה בלי שכירות, גרנו שם עם כמה חמורים, היה לנו מעיין משלנו. אם זה מעניין אותכם- תקראו על זה בגליון של חורף 91' במעריב: המערה של רבי שמעון. זה אבא שלי