להיות בפסטיבל זה להיות נוכח בהמון אירועים תרבותיים בזה אחר זה, זה בתוך זה. החוויה האובייקטיבית היא של עומס בכל השלבים ובכל המקומות. אתה רוצה להיות פה ושם באותו הזמן, וזה מאוד מבלבל משום שאתה יכול להיות בשני המקומות בו זמנית, רק דבר אחד יהיה חסר בעת הזאת- ריכוז והתמסרות. אתה רוצה להתמסר, כי התמסרות כזו מקנה לך נצח, ולו לרגע הזה, הרגע הנכון.
אני נכנס למופע של אבישי כהן, רגע של התמסרות לחצוצרן שהביא את החצוצרה לגרוב אחר. במכנס צמוד שמבליט את רגלי הסיכה שלו, כובע מצחייה אדום, זקן מהולל ושפע שרשראות וצמידים הוא נראה את הדמות שהוא מנסה לשחק. שתי רמקולים ומיקסר מסמפלים את הצלילים שהוא מפיק לכיוון שגורם לציפור הנפש שלי לנסוק מעלה ואף לצווח, כפות רגלי היחפות מתכווצות על מחטי האורן. הלהקה שהוא מביא עימו היא מין סופר גרופ, ההכי מקצועיים ביחד, שאתה יכול להקשיב להם ביחד ולחוד וכל אחד הוא פצצה של תזמון נכון ומבנים מוזיקליים מורכבים. ואז נינט עולה, שיערה צבוע עם פסים ורודים, מזכיר לי מחטים בתחנה המרכזית של תל אביב ופיונה אפל. אני בוחן אותה על מצע עלי החסה שלי, עם טילים מעל שדרות וכל כך מובן לי שחטאתי לה. גם אם היא למדה להופיע, בשקיפות מול הטלויזיה, היא מקפיצה את המופע.
 |
| האסטרונאוט נראה בדיוק כמונו בסוף |
פתאום, באחד השירים הבחור לפני נופל, קלונק! הראש נוטה שמאלה, הגוף ימינה, מושכב אפרקדן כמו גופה, העיניים פקוחות לכדי חרך, תרים לו את הרגליים! אני רץ להביא עזרה! מה? מי אתם? אחרי 20 שניות גורליות האיש פוקח עיניים וקם כאילו דבר לא קרה, ואומר שהוא בסך הכול היה עייף. אבל אני מתרחק מהמוזיקה, מההופעה, זה קצת יותר מדי בעבורי. וכשאני במרחק שמאפשר השתנה ביער, אני מתחיל לשמוע את השיר teardrop מתנגן, והלמות הלב מאיטות, חוזר לסנטר. מתקרב שוב להופעה עם חיוך של השלמה. איזה כיף שאנשים כאלו קיימים.
אם לשפוט לפי ההתנהגות שלי בפסטיבל, לא הייתי צלול ברובי. מסתובב על גלים של עוגיות חלל ועוצר אותי מאייר להביט בתיק עבודות, אני מספר לו מה אני רואה. סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור. איתי אנג'ל, עוד נשמע עליך. אבל אם ריח מסגיר אנשים, בשביל זה יש מדים. שוטר עם כלב פורץ למתחם צוות הפסטיבל. דופק מבט חודר בגבר ממושקף שיושב עם חוט אדום ותופר צמידים. יש לך משהו שלא אמור להיות לך! הגבר לוקח פאוזה לחשוב על זה רגע, ואז הוא עונה לו. הכלב מריח נר לבן עם שעווה ורץ לכיוון אחר, ננעל על תיק. התיק מוחרם. שהבעלים יבוא לניידת, הרבה אנשים מחסירים פעימה. מה? ורק אחר כך אני נזכר, אולי בעצם כן. אבל השוטר מתחלף באיש בטחון מבוגר עם מבטא רוסי כבד. זכוכית יש? יש לי כוס ברזל. כוס? כוס זה בסדר. תכנס.
Rock and roll? yeah man. We have a lot of roots in that passion for 4-5-1 passages and a bit of the blues wrapped in it. The Apples turn "killing in the name of" into a funk lullaby. The big vicious tell the bass player to fuck off and long live the trumpet- guitar-drums-guitar- drums. Where are the good ole' mosh pits and headbanging? The Janis's and the Hendrix? Rock and roll isn't what it was. I thought it was all over, i'd never headbang again. Till The Paz Band melted my frozen shoulders, made me bend over. Then Acid Moon and The Great machine had me headbang again. Running onstage, jumping from high up with guitars. These guys rock like in the 90's punk era, but their lyrics dwell upon messages of love and leave out teenage longing for death and romantic pain.
 | |
| הפרחים שלי |
כל יום אני מגיע להופעת מחול אחרת. באחת, יש חבורה של נשים עם שיער ארוך אסוף, שמניעות את הגוף באופן מעורר השראה. מתמזגות כמו חמאה, כל צעד שלהן מדוייק עם הקצב, הן מנענעות את השיער, אוגרות אנרגיה מהקהל, מחשמלות אותו בתנועות רכות ועוצמתיות, להקת מחול אורלי פורטל. בשבת אני הולך עם חבר ללהקת מחול של גברים, שמדגישה דווקא את הצד הכוחני של מפגשים גבריים. רגע אחד זה רך ומחבק, ורגע אחר כך זה כוחני ומאיים. יום נוסף אני מגיע לריקודי יחיד. אשה בלונדינית צעירה בבגד גוף שקוף שבריקודה נראית כמו יצור יער פראי. ואז זקנה בת 75, מראה לנו שאם רק רוצים, אפשר גם להופיע, גם אם אנחנו אחרי שיא המופעים הגופניים שלנו.
לפי לוח השנה של המאיה, הזמן שלנו מחזורי, בכל פעם עולה נושא מסויים, שאנו מתעמקים בו, זהו שבוע של יצירה. ואני יצרתי השבוע, בעצם התעמקתי בקישקע של היצירה. מצאתי שאפשר להגיע לפסטיבלים באופנים שונים. יש את מי שרק רוצה לתת, כדי להיות בסביבה של אמנים ומפיקים, כי זה עושה לו את זה. ויש מי שבתחילת דרכו האומנותית יכול לפרגן לעצמו, שבוע יצירה. גם אם זה תמיד ישמע יותר טוב באנגלית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה