לפעמים אני מקבל את התחושה שההסטוריה חוזרת על עצמה. נדמה לי שדרך התיאור של הממשלה את יום הזיכרון אנחנו משחזרים ומבנים את הזיכרון קולקטיבי של טראומות הלחימה. לכל איש יש שם... הבטחתם יונה, עלה של זית. כל שנה שרים את השירים האלה, ומשום מה זה לא מכהה את התחושה, שמישהו שם למעלה צוחק עלינו. עברו כמעט מאה שנה מאז שואת היהודים, וכבר צוחקים על הטראומה ההיא, אבל על יום הזיכרון לא צוחקים, כי זה כל הזמן מתחדש, זה כמו מילואים, אי אפשר לדעת מתי יתקשרו אליך ממספר חסוי ויאמרו לך, לבוא. ג
יום הזיכרון לחללי צה"ל תמיד התערבב לי עם יום הזיכרון לשואה. השירים דמו זה לזה ולא הבנתי למה מייגעים אותנו כל שנה עם שני טקסי זיכרון. בבית הספר זה היה מתפספס, לא היה לנו כוח לכל הטקסים האלה. ורק אלו שהיה להם איזה קשר ישיר היו מתעניינים, מתעמקים, מזילים דמעה. בסופו של דבר הידקו אותי ליום הזה עם סיכות ביטחון בחזה, גייסו אותי, שזה היה שווה ערך ללכרוך חבל סביב צווארי ולמשוך. להחנק באבק וצואה, רעב וריחות של שתן, מאבקי כוח מהוללים לצד קריאה לעזרה על אוזניים ערלות.
אני זוכר, שבאיזה "מבצע" אחד, נכנסנו לעזה. זה היה "פגע וברח" כזה, נכנסים בשיירה "שקטה" בלילה, משטחים בניין חשוד" מעל מנהרה להעברת "אמל"ח" ויוצאים. הכול היה חף ממשמעויות, היינו ילדים ממושמעים, כי רצינו לצאת הבית לשתות הרבה ולומר שטויות. בכלל לא הרגשנו שאנחנו חיילים במלחמה. ורק כשהשיירה התעכבה עד הבוקר ונרדמנו והתעוררנו לסירוגין, שאלתי את ואזאנה המ"מ. למה אנחנו עדיין פה? הרי היינו אמורים לצאת לפני עלות השחר. והוא ענה בפשטות: נעלם לנו רכב. ולא הבנתי איך זה יכול לקרות. הרי רכבים לא נעלמים, במיוחד לא כשהם מלאים באנשים ונשקים, שוקלים עשרות טונות ונמצאים בשיירה. כך כל אחד שומר על החבר שלו. נעלם.? ל
ואת כל הבוקר בילינו שם בתצפיות, ושמענו חלקי משפטים. רצו שנשמור על המורל הגבוה. עד שהבנו שירו אר.פי.ג'י בנגמ"ש שגרר את חומר הנפץ והוא התאייד. שמונה ח'ברה התאיידו. ביניהם ג'רבי. הסמל ש"סחבנו" לו ציוד לפני ה"מבצע" . שמרנו על הפטיש חמש שלו טוב, עד כמו שיכולנו, והתעצבנו כשגילינו שמשתמשים בפטיש הקדוש הזה, כדי לדפוק "פינים" לתוך "זחלים" כי בסך הכול רצינו לשמר את הזיכרון שלו.
אני זוכר שלא הרגשתי כלל את חוויית הלחימה. כי ישבתי על כסא והסתכלתי על הסביבה דרך עינית. וראיתי קבוצה של פלסטינאים עומדת ברחוב ומסתכלת עלי כאילו אני חיה שיצאה מהכלוב. ולידם ראיתי צוות עיתונאי מצלם אותנו ולידם- כדור של אש שבא לקראתי במהירות. לא קרה לנו דבר. ואזאנה צעק, נסענו לאחור וירינו פגז ברצפה. אינני יודע מה עלה בגורל האנשים שצפו בחיה משולחת באמצע הרחוב. ואז עמדנו שוב, שעות על גבי שעות, יושבים שלושה בחדר ולועגים לשעמום. יצא לי ללחוץ על ההדק. וזה לא ריגש כמו בסרטים. ביום הזיכרון הבא עשו לנו סיור בהר הרצל ומדריכה טרייה לקחה אותנו לקברים הטריים והסבירה על צבא ועוז וגבורה. וכולנו הסתכלנו בתלולית עפר חומה ושלט עץ שכתוב עליה "ג'רבי", אם היה זה מבחן, אז נכשלנו בו. כולם.
יום הזיכרון נחוג בד באייר מלפני קום המדינה. היו הרבה אנשים שחחגו את יום הזיכרון בה' באייר, כי זה היה באמצע מלחמה שהכרזנו על המדינה. וכיום, למרות שהפרידו בין הימים יש לתושבים תחושה שרימו אותם. חלק חושבים . העצמאות היתה רמייה, זה הרי אף פעם לא נגמר ויש כאלה שהזיכרון הוא רמייה, כי גם זה אף פעם לא נגמר. עמיר לב שר . את זה היטב: עוד מעט תהיה מלחמה/ עוד מעט החורף יתחיל/ את ואני את ואני. כל פעם שאני שומע את השיר אני .מצטמרר. כי זה תמיד מרגיש לי אמיתי
ערב יום הזיכרון,
לילה בצומת הראל,
מחכים לטרמפים,
מנסים להגיע הביתה
דקת דומייה מאחדת את כל עם ישראל
בשוליים של הכביש מתקבצות מכוניות
עם גוויעת הצפירה מתניעות המכוניות
,ואז הם שאמרו שיקחו אותנו לאחר הצפירה ממשיכים
קוראים לזה סולידריות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה