אנו אוכלים ארוחת ערב בחשכה כמעט מוחלטת, הלהבה הכחולה של גזיה שמונחת בתוך ארון מטבח היא מתת פרומותאוס. הירח עוד לא מאיר, אבל הכוכבים פרושים לפנינו כמו שמיכת פוך עם קישוטים. אני מביט מטה על קרש החיתוך, יש לי סכין ביד אחת וקבוצת עלים ביד השנייה. בעלטה כל ההתנהלות הבינאישית עוברת שינוי וכן גם ההכנות לארוחת הערב. חתיכת ירקות על קרש החיתוך, לשים אותם בסיר כשאינך רואה היכן הם נופלים, לטעום מהסיר כדי לדעת מה שעיניך היו יודעות מיד. החושים מתחדדים, הידיים שיודעות כל כך טוב את עבודתן כשיש להן עיניים לראות, מאיטות את פעולותיהן. הן לא רוצות להיפצע. ואני עדיין רוצה שהירקות יהיו חתוכים. דק. מנהלים שיחה בחשיכה, בעל החווה נראה נינוח. הוא מסביר לי שכשאנו יושבים בחשכה איננו רואים את תווי הפנים זה של זה. אבל אנחנו מודעים להילה של הבן אדם שמולנו. אני שואל אותו: איך אתה רוצה את הקפה שלך? אין לו העדפות. תעשה מה שאתה יודע.
איני יודע כיצד הגעתי לכאן. כלומר, פיזית אני יודע. הגעתי כי A קודם לB וC זה מה שמגיע אחרי B. וכך הגעתי עם אשתי לחווה הזאת. מה שאני לא מבין זה איך הגעתי למקום כל כך מיוחד. צריך לשבת בשקט בשדה עם עיניים עצומות בכדי להבין מה מיוחד בו. צריך לשבת לצד מדורה עם האיש, לשמוע סיפורים מהקורות אותו בחמישה העשורים האחרונים. לעלות במדרגות הקדושה. זה לא קל לראות מה מיוחד במקום הזה, כי תגיד חווה לכל אחד והוא יחשוב על הווי של קהילה ושל חיות משק ועוד. אבל קשה להאמין שלחיות באוהל זה נמוך ורע על הגרד כשאתה קם בבוקר וטובל בנהר, או נכנס לעבודה בשדה ומתחיל לעשב, משכיב חלק מהעשבים על הקרקע כדי להאכיל את הpacha [mama] וחלק נכנס ישר לתוך הפה שלך.
אל תוך החווה הזאת אנחנו משלבים את הידע שלנו בבישול צמחי בר, עם יכולת
ההקשבה והשיתוף שלנו. בונים מחצלאות מעבקנה עבור מתחם סדנאות עתידי.
ולומדים איך לשבת יחד בדממה בלי רגשות אשמה. ואחרי מקלחת נהר אנו שמים פקק
שמן זית בשיער ומסתרקים עם האצבעות. בספרייה מפוזרים גלגלי
שיער כמו שיחים מיניאטורים של שושנת יריחו, שראוי אולי אם הן היו מתגלגלות
להן לשדה אחר. אבל יש בזה גם הרגשה מאוד ביתית.
איש בשנות השישים לחייו, שמעבד אדמה בחקלאות טבעית. זו חקלאות שלא נכנסת תחת קורת הגג של "אורגנית" או "פרמקלצ'ר" בגלל תעודות וידע. פשוט שותלים צמח, נותנים לו לפרוח ואז יש לכם מלא מלא צמחים קטנים כמו במשתלה. לכו תסדרו אותם בשורות. הערוגות מוגבהות, האדמה
סלעית, שילוב בין אבני גיר קטנות וגרגרים חומים קטנים. זה מה שיש. יש לו זקן מאפיר ותלתלים שלא סורקו
כבר חודשים. בחיפושיו אחר אנשים שיהיו שותפים לחזון שלו ויעבדו את האדמה הגיע אליו זוג עם ילד קטן. האב גדל ברעננה, פניו הונגריות ועיניו ירוקות. הוא מחפש את
מקומו בעולם, אבל ככזה הוא נדד על פני קהילות אלטרנטיביות בישראל. בכל מקום הוא מצא פסול, יש הרבה סיבות לחשוש מלהשאר במקום אחד. איפה לבנות בית? באדמה בה אתה יכול לבנות את הבית בחינם, אבל אחרי חמש שנים אתה משלם שכירות? או לגור בקהילות עם אנשים שמתחלפים כל הזמן. מה יהיה
הסוף? "בנשמת האדם קיימת שקיקה בלתי ניתנת לסיפוק להתמלא על ידי מושאי עניין.
הרצון הוא אינסופי. התגשמויות הרצון הן סופיות ומכאן נובע חוסר סיפוק. יש
לשמור על הסקרנות במצב של ניידות מתמדת, ריקנות שאינה נעה סופה אטימות
ושיתוק של הסקרנות במצב של ניידות מתמדת."סמואל ג'ונסון דרך עיניו של אריה זקס בספר שנקרא ריקנות החיים. 
כשאתה נמצא עם אדם שכמעט כל דבר שהוא אומר אתה רוצה לרשום במחברת הקטנה שלך. אז אתה יודע. שמצאת לך מורה רב גורו לאמה. נלך ליער להריח בחשכה. בקיץ הריחות יוצאים, בחורף אין ריחות. זהו סוף עידן השכל. הוא דובר עברית צחה באיטיות מתגלגלת על הלשון- נשב לשוח קמעה. בורר מילים בקפדנות, זוהי דרכו כמשורר. הולך ומאיר לנו את דרכי חיינו. לא בוויכוח, הוא פשוט הולך ואנשים באים אחריו.
החקלאים של האיגוד אומרים:חקלאי טוב אוהב את השטח שלו חלק כמו הפנים. בגלל זה מרססים בין העצים, שלא
תהיה עשבייה. אבל פה אנחנו בשדה בו נותנים לעשבים לגדול. הם טובים למאכל בדיוק כמו הירקות
שאנו רגילים לקנות בסופר. אפילו יותר. קניתם פעם גרגר נחלים? זו ה"חובייזה" של המים. לעשב צריך בזמן, אבל כשאין מספיק ידיים עובדות, וזה קורה בכל חווה. אז החובייזה הופכת
לג'ונגל. כשקל לעשב, עוקרים עם הידיים, אבל ככל שמתקדמת העונה העשבים
מעמיקים שורשים ומתעבים, אז צריך להביא את הסכין, ולחתוך את השורשים. ואם
ממש ממש איחרתם את המועד, אז תחרמשו, אבל זה אומר שהפסדתם במערכה השנה. הטבע עשה כרצונו.
 |
| common morel |
אני
הולך ביער הולך וטועם פטריות. ואם זה רעיל? [שאלה חיונית] אני לא מתתי ואני בריא. תראה. אני התבוננתי בערבים, והם הראו לי את מה שהם אוכלים. שמפניון השדה. אין כזה דבר "פג תוקף" זה רק מספר שגורם לך ללכת לקנות עוד. כי מה זה חלב מקולקל? גבינה. קודם זה קוטג' ואז זה גבינה. זה ממלא את הלב חמלה לשמוע מאיש מבוגר שגר בתוך סוכה עם קיר פתוח לשדה שטוב לו. כשיצאתי לשדה אנשים לא האמינו שאצליח. אני אגיד לך יותר מכך. הם אמרו: אתה תמות שם, אתה תלך שם בשדה ואתה תמות. עכשיו פה צריך להוסיף לקלחת עוד פרט קטן. בואו נאמר שברולטה הרוסית של ההשרדות בישראל, אנחנו מדברים פה עם אדם שלחם במלחמת יום הכיפורים בסדיר ולא מת. מה הסיכויים לזה? ועוד שירת עד לפני ארבע שנים, עד שמצאו דרך להפטר ממנו. זה לא בן אדם שימות לכם בשדה ככה סתם. אני
משתדל לישון בחוץ כמה שיוצא. כשמגיעה רוח ימית כמעט ולא נכנס מים, אבל
כשהרוחות המזרחיות באות הצד הזה של המחסה פתוח [והוא לא סוגר אף פעם]. אני רוצה לקחת
חלק בהתרחשות. לא מזמן היה לי פה מופע אור קולי בשמיים. סופת ברקים.
יש שלוש דרכים שמצביעות על כך שאתה בדרך צדדית: זמן, אור ודעת הקהל. אם אנשים אומרים לך: תזהר! שלא תלך שם! אז אתה כנראה בדרך צדדית. אם יש לך זמן להשקיע בעצמך, לעשות מדיטציה או לעשות סייסטה באמצע היום אז אתה כנראה בדרך צדדית. ואור- על הדרך הראשית חשוך, אנשים צריכים לקנות מהפנסים שמוכרים להם שם, כדי להאיר על האחיות תהילה ופרסום ובנות הדודות שלהן קרן פנסיה וקופות גמל. בדרכים הצדדיות הכול מואר, רואים את כל מה שאתה עושה. אלו המילים של המורה והשחקן גדי פור בנושא שנשמע מתאים גם פה בשדה. אבל בשדה זה נשמע קצת אחרת: למה שלא תחיה בהווה מתמשך? והעתיד יווצר מזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה